בס”ד
חג שבועות
זמן מתן תורתנו – חג הקציר
חג השבועות, שונה במהותו מחג הפסח ומסוכות.
בשני החגים הללו התפרש במקומות רבים בתורה, את משמעותם מהותם ומדוע אנו חוגגים אותם, בחג שבועות הדברים לכאורה פחות ברורים.
בתורה החג נקרא “יום הביכורים” “חג הקציר”, בחז”ל הוא מכונה יום מתן תורתנו, האם שני הדברים כאחד מגדירים את מהות החג, והאם ישנו יחס בין שני הדברים הללו.
מוני המצוות השונים מנו שלושה מצוות הקשורים לחג השבועות. א. מצוות קרבן שתי הלחם. ב. מצוות שביתה ביום השבועות. ג. מצווה שלא לעשות מלאכה ביום זה.
האם המצוות הללו כולם קשורים להיות חג השבועות חג הקציר, או שאולי חלקם קשורים לזמן מתן תורתנו.
“ושמחת בחגך” – נאמר ככלל לכל החגים כולם, ובכל זאת במסכת פסחים (סח ע”ב) למדנו שלחג השבועות יש שמחה יחודית הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, מ”ט יום שניתנה בו תורה הוא. לכן לכל הדיעות השמחה צריכה להיות שלימה ומקיפה וכלשון רש”י שם -
דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו.
האם שמחת החג מבוססת בעיקרה על שמחת הקציר, ונוספה אליה ביתר עוז שמחת חג מתן תורה, או שאולי השמחה מבוססת על שתיהם כאחד ויש קשר ויחס ביניהם?
כפי שיתבאר להלן בפסוקים כלל לא מוזכר היות חג השבועות מתן תורה, מה הסיבה שבחרה התורה להסתיר זאת, אם החג במהותו מבוסס על כך?
יום הביכורים – חג הקציר
ראשית צריכים להקדים את הפסוקים בתורה ולשים לב היטב להקשרים.
בפרשת אמור
(טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקֹוָֽק:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיקֹוָֽק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים:
(כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיקֹוָ֖ק לַכֹּהֵֽן:
(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
כפי שניתן לשים לב, בפסוקים הללו הדגש המרכזי הוא על קרבן שתי הלחם. התורה מפרטת היטב את הליך ההקרבה והתנופה שלהם, ורק לסיום מציינת שבאותו יום שאתם מקריבים את קרבן שתי הלחם, עשו אותו מקרא קודש.
המשמעות היא די ברורה שהמוקד המרכזי בשבועות הוא שתי הלחם, אלא שמהם נגזרת מצוות השביתה ביום זה.
הרמב”ן בפירושו עומד על הביטוי בעצם היום הזה האמור כאן לגבי חג השבועות, שהביטוי בא לשלול שלא נחשוב שהחג כולו מבוסס רק על שתי הלחם, כך שתעלה מחשבה, שבזמן שאין קרבן זה אולי אין צורך כבר לחוג את החג.
והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום, יאמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין, והאריך לצוות בקרבנות, הוצרך לומר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות
למרות שהתורה תלתה את החג בספירת העומר (כפי שיבואר עוד להלן), ולמרות שהדבר המרכזי ביום זה הוא שתי הלחם, בכל זאת יש משמעות לשביתת היום בפני עצמה, ולכן תנהג גם בהעדר המקדש והקרבנות.
בפרשת פנחס התורה מפרטת על קרבנות מוסף של חג השבועות, ושם לראשונה נקרא חג השבועות יום הביכורים.
(כו) וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:
מדוע נקרא חג השבועות יום הביכורים?
רש”י מפרש בכורים מלשון התחלה חדשה.
וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש:
כלומר אין מביאים מנחת חיטים במקדש קודם הקרבת שתי הלחם, כמבואר במסכת מנחות, ולכן יום שבועות שמתיר להביא מנחה מהתבואה החדשה, נחשב כיום הביכורים. (חז”ל גם הוסיפו שיש השפעה לדיני בכורים, שזמן הבאתם מחג השבועות , ובמקום אחר יתבאר יותר).
בשני המקורות האמורים לא הוזכר המילה חג, בהקשר של חג השבועות.
אך בחומש שמות
וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה:
ובמקום נוסף
וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־ מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:
ניתן לשים לב שבמקומות שמוזכרים קרבנות החג, לא מוזכר כלל הביטוי חג שבועות. אך בשני המקומות האחרים שמדברים כנראה על חגיגת החג ושביתתו שם נאמר חג.
על נקודה זו עמד בעל משך חכמה (במדבר כח) עי’ בדבריו מה שביאר בזה, אבל כבר בנקודה זו ניתן לשים לב שיש מקום לחלק את חג השבועות לשתי חלקים החג לקרבנותיו, והחלק השני החג לעניין השביתה בו, חלוקה שלא קיימת בחגים אחרים בהם קרבנות החג והשביתה שבו הם יחידה אחת. (ועי’ להלן במהלך זה).
כפי שניתן לראות במקורות אלו אין התייחסות לזמן מתן תורתנו, והמיקוד הוא בקציר וביום הביכורים.
מה משמעות החג לאור זה?
הרמב”ן בפרשת אמור עומד על כך ששתי הלחם באים חמץ , למרות שביתר הקרבנות נאמר “לא תאפה חמץ”.
צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ
כלומר בחג השבועות נביא קרבן תודה על השפע שיורד לעולם.
במקום אחר (שמות כג) הרמב”ן מבהיר דבריו יותר
והנה כלם על שם מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלהים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום
חג השבועות – חג הקציר – הודאה על השפע שיורד לעולם. ספר החינוך (שז) מבסס את טעם מצוות שתי הלחם כמצוות קרבן מנחת העומר, שגם היא מבוססת כאמור על הודאה לה’ על השפע, ועל כך שהודאה זו גורמת ומביאה שפע חדש ונוסף שיורד לעולם.
חז”ל הוסיפו ליום זה את שמחת זמן מתן תורתנו, האם אכן זוהי מהות החג, ואם כן מדוע זה לא מצויין בתורה שבכתב?
זמן מתן תורתנו
המקור הקדום (כנראה) לאמירת זמן מתן תורתנו בתפילה מצאתי כעת ברמב”ם בסדר התפילה, ובסדר רב עמרם. (כך שייתכן שזה תוספת מתקופת הגאונים).
אך על כך שחגגו את החג כזמן מתן תורתנו זה בהחלט קדום הרבה יותר, וכאמור בגמ’ בפסחים שנזכרה לעיל, כמתואר שם שהאמוראים עשו עגל שלישי, מיוחד לרגל מתן תורה בחודש השלישי וכו’.
המפרשים כבר מתקופת הראשונים וביתר שאת באחרונים התקשו בקביעה שחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו ונפרט את הטיעונים.
במסכת שבת (פו ב)
תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו
חג שבועות החל ביום ו’ בסיון הוא יום מתן תורתנו רק לשיטת חכמים, לר’ יוסי התורה נתנה בז’ בסיון.
לא נכנס לדיון ההלכתי אבל שאלה זו על תאריך יום מתן תורה יש לו השלכה הלכתית בהלכות נידה כמבואר בגמ’ שם במסכת שבת, כך שניתן להוכיח שלהלכה לדעת רוב הראשונים הלכה דווקא כר’ יוסי, שהתורה נתנה ב ז’ בסיון.
כך שלכאורה חג שבועות שאנו חוגגים כיום, אינו יום מתן תורה אלא יום קודם מתן תורה.
השאלה הזו כמובן אינה חדשה רבים התקשו בה ובראשם המגן אברהם תצד.
על השאלה הזו לבדה רבים השיבו שכיון שהיום המקורי שבו היה אמור להיות מתן תורה היה ב ו’ בסיון, אלא שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ניתן לומר שיום מתן תורה הוא ו’ למרות שבפועל התורה נתנה ב ז’.
מדוע? עי’ בדעת כהן של הרב קוק (סימן פ) שביאר את הדברים
ביארתי שיש נפ"מ בין לשון קבלת התורה ללשון מתן תורה, קבלת התורה הוא מצד ישראל המקבלים, ומתן תורה הוא מצד הקדוש ברוך הוא הנותן, ומאחר שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, נמצא שמצד הקדוש ברוך הוא נתנה לנו התורה בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא, והשפע של קדושת התורה מצדו ית' חלה עלינו כבר ביום ו', כי דבורו של הקדוש ברוך הוא הרי הוא מעשה גמור, ואמירתו ית' מצד עצמו, בלא הוספת היום של משה, היא קיימת לעד, אלא שאנו לא היינו נכונים לקבל את התורה עד יום ז', ואחד מהטעמים הוא משום דבעינן לדינא לדידן ו' עונות, וע"כ שפיר אנו אומרים בתפילה יום מתן תורתנו.
כלומר אמנם בפועל התקבלה התורה בז’, אבל שפע נתינת התורה מצד הקב”ה היה בו’, ורק שמקבלי התורה עם ישראל לא היו מוכנים עד ז’ בסיון, ולכן נכון לציין את יום מתן תורה יותר מיום קבלת התורה.
הבעיה היא שאם הקושי היה רק התאריך של ו או ז’ היינו יכולים להשתמש ביישוב זה כפתרון, אבל למעשה הבעיה רחבה יותר וכבר עמד על כך הריב”ש (צו) בתשובתו החשובה בנושא, ונצטט את החלקים העיקריים.
השואל ששאל את הריב”ש יצא מנקודת הנחה מוצקה שחג שבועות חייב להיות לעולם בו’ בסיון כדי שיהיה בזמן מתן תורתנו. ולפיכך הקשה אם כן בזמן שהיו מקדשים על פי הראייה, אם העדים קבעו שחודש ניסן מלא, אין צורך להביא עדים על חודש אייר, כיון שבהכרח הוא יהיה חסר, שאם לא כן חג שבועות לא יחול בו’ בסיון, כלומר היום החמישים לספירת העומר יחול בתאריך אחר.
הריב”ש בא לחלק על הנחה זו , חג שבועות לא כפוף לתאריך מסויים, אלא ליום החמישים לספירת העומר. לפי מבנה הלוח שלנו לעולם יום החמישים לספירה יחול ב ו’ בסיון, אך בזמן שהיו מקדשים על פי ראייה, ייתכנו שינויים חג שבועות יוכל להיות ב ה’ בסיון ו’ בסיון או בז’ בסיון.
השאלה כמובן עולה לפי קביעתו של הריב”ש שנראית מוכרחת לחלוטין, כיצד ניתן לומר על חג שבועות ולהגדירו כיום מתן תורה, בעוד שהוא במצבים רבים בכלל לא בתאריך ההוא.
ויש בדבר כמה גישות ונזכיר שניים מהם.
שיטה ראשונה – שבועות חג הקציר
השיטה הראשונה שמופיעה בראשונים רבים, טוענת כך במהות בוודאי חג שבועות הוא חג הקציר, וזה מהותו של החג, באותן זמנים שהיו מקדשים את החודש על בסיס הראייה, באמת לא היה קשר מהותי בין חג שבועות ובין חג מתן תורה.
אלא שלפי הלוח שבידינו אכן קורה וחג השבועות חל ביום מתן תורה, ולכן מוכרז כיום מתן תורתנו.
כך נראה מלשון הריב”ש שם
י"ל שאין קפידא בזה, שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר. אלא שבזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון שנתנה בו תורה לדעת רבנן, כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו.
רבינו הנודע ביהודה הולך עם זה צעד נוסף (בצל”ח פסחים סח ב)
על הגמ’ שהוזכרה לעיל הכל מודים שבעצרת צריך גם כן לכם. כותב שם הנודע ביהודה
הכל מודים בעצרת וכו' יום שניתנה בו תורה וכו'. נלע"ד דהיינו לדידן שחדשי הקיץ סדורים ואינם משתנים, ותמיד עצרת בששה בסיון שהוא יום שניתנה בו תורה, אבל בימי ר"א הגדול ור' יהושע שהיו בזמן הבית לא היה עצרת תמיד ביום מתן תורה, שהרי עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כדאמרינן בראש השנה דף ו' ע"ב, ואז היה עצרת רק כמו שאר ימים טובים
כלומר בתקופת התנאים שהיו מקדשים על פי הראייה, אכן לא חגגו בחג העצרת את זמן מתן תורתנו אלא את חג הקציר בלבד.
אני סבור שלקבל את הגישה הזו כמות שהיא קשה מאוד. ראשית כידוע וזה עיקרה של תשובת הריב”ש הנ”ל שגם בזמן האמוראים היו מקדשים על פי הראייה, ובזמן האמוראים ודאי שחגגו את שבועות כחג מתן תורה כפי שהובא מהתלמוד במסכת פסחים.
ודבר נוסף גם הריב”ש שתלה את זמן מתן תורתנו בלוח השנה הנוכחי, זה רק ביחס לאמירת זמן מתן תורתנו שבתפילה, אך לא ביחס לעצם חגיגת חג השבועות את קבלת התורה.
והאם לגישה זו חלק מרכזי כל כך בחג שבועות נהפך להיות מקרי, כלומר אירוע שהזדמן בתוך אירוע אחר שאין באמת קשר ביניהם.
ייתכן שלגישה זו יש להוסיף מעט טעם על בסיס דברי המהר”ל (תפארת ישראל כז)
אמנם מה ששואלים בני אדם, כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה", ולא כתב 'ביום מתן תורה', מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים 'זמן מתן תורתנו'. אין זה שאלה כלל, כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב. כמו שאמר בחג המצות, שבו יצאו ישראל מבית עבדים (שמות כג, טו). וסוכות (ר' ויקרא כג, מו) "כי בסוכות הושבתי אתכם". וביום הכפורים (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם". ובחג השבועות, התורה שנתנה בו - נתנה מהשם יתברך, והיא לעול על ישראל. והרי אומות העולם מכחישי ה' לא היו רוצים לקבל התורה (ע"ז ב ב). ואף כי אנו אומרים 'זמן מתן תורתינו', היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". אבל מכל מקום השם יתברך, הנותן התורה, היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם (שבת פח א), מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה 'זמן מתן תורה', שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם.
הלשון של המהר”ל עוד צריכה הסבר נוסף אבל עיקרי הדברים, הקב”ה בעצמו כפי שכתב בתורתו החג הוא – חג הקציר – יום הביכורים, עם ישראל מיוזמתם האישית הוסיפו לחג זה מימד נוסף והוסיפו לחגוג בו את זמן מתן תורה.
כפי שבפורים קיימו למעלה מה שקבלו למטה, כך הסכימה דעתו של מקום לדעתן של ישראל, וליוזמה האישית שלהם להוסיף לחג הקציר את חגיגת יום מתן תורה. אבל מבחינת נותן התורה אכן יום שבועות הוא חג הקציר בלבד.
ר’ מרדכי בענט סימן תצד מציע בישוב האמירה זמן מתן תורתנו שאין אומרים יום מתן תורתנו אלא זמן מתן תורתנו, ואכן חג שבועות הוא בתקופת הזמן של מתן תורה גם אם לא באותו יום ממש.
כאמור אם חג השבועות עיקרו היה מתן תורה, מסתבר שהיה צריך להיות באותו יום ממש, אבל כיון שחגיגת מתן תורה היא הרחבה לחג הקציר על ידי ישראל (בדורות הקודמים ואפילו בדורות התנאים – לענ”ד קריאת התורה בשבועות והפטרת יחזקאל שקשורה למתן תורה נתקנה בתקופת התנאים), שייך לשמוח בשמחת התורה ב זמן מתן תורה גם אם לא באותו היום.
הנודע ביהודה הוסיף עוד בצל”ח שם
ולכן נלע"ד כל הני תלתא יומי נקראים מתן תורה, בחמשה קבלנו עלינו נעשה ונשמע, בששה בו נתקיים עולם על המחשבה שהיתה ראויה לינתן בו ביום, ובשביעי היתה קבלת התורה בפועל. ושפיר אמר ר"א הכל מודים בעצרת וכו' יום שניתנה תורה לישראל, דבאיזה יום שיחול בו עצרת נקרא יום מתן תורה
כל שלושת הימים האפשריים לחג השבועות כאמור הם ה’ ו’ ז’ , ושלושתם הם חלקים מהותיים בקבלת התורה.
מה שעדיין נותר להסביר האם באמת הקשר בין חג הקציר ובין ההרחבה שלו, – חג מתן תורה, הוא רק קשר מקרי בגלל שחג הקציר אירע במרחב הזמן של קבלת התורה, או וכפי שמסתבר יש קשר עמוק ביניהם? ועל זה נעמוד להלן.
שיטה שניה – שבועות – מתן תורתנו.
השיטה הנוספת מבוססת על חלק ממה שהקדמנו, אבל בשונה מהשיטה הקודמת, לשיטה זו אכן חג השבועות במהותו הוא יום מתן תורתנו.
את השיטה הזו למדתי מדברי החינוך במצוות החג. החינוך במצוות שתי הלחם – קרבן החג המרכזי, כותב שטעם מצווה זו כטעם מצוות מנחת העומר, שמצווה זו קשורה כאמור לשפע שיורד לעולם והודאה עליו כלומר חג הקציר.
אבל במצווה של שביתה בחג העצרת כותב החינוך ששרש מצווה זו משום מה שנכתב במצוות ספירת העומר כידוע החינוך מבסס את כל מצוות ספירת העומר, על ההכנה לקבלת התורה, כך שהשביתה בחג השבועות היא משום שהוא חג מתן תורה.
כלומר לדעת החינוך יש לחלק את החג לשני חלקים, שביתת החג משום מתן תורה. והחג לקרבנותיו משום חג הקציר ויום הביכורים. (כאמור עמדנו לעיל על חלוקה זו מלשונות הפסוקים).
הקושי לשיטה זו היא כיון ששביתת החג נגזרת מחג מתן תורה, אז מדוע לא נקבע החג בתאריך קבוע, מדוע חג מתן תורה נקבע במרחב זמן מתן תורה, וחג הפסח לדוגמא נקבע בדיוק בתאריך יציאת מצרים.
התשובה הברורה מדברי החינוך והראשונים כאמור שחג מתן תורה קשור במהותו לספירת העומר, ולכן הגורם המרכזי שקובע את זמן החג הם ימי הספירה.
רק צריך להבין מדוע? למה קביעת החג נגזרת מהספירה ולא מהתאריך שבפועל נתנה התורה בו. על כך עמדו רבים, והרש”ר הירש מבאר זו בצורה מדהימה. (מומלץ לראות את כל דבריו בפרשת אמור)
חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של נתינת התורה; אלא הוא חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת תורה. היום שלפני מתן תורה, היום האחרון להגבלה ולפרישה - הוא המיוצג על - ידי יום החמשים לספירת העומר; הוא היום, שבו ישראל היו מוכנים לייעודם הגדול - לקבל ולשאת את התורה. הן כבר הערנו במקום אחר: משונה חג השבועות משאר כל החגים; שהרי אין הוא קרוי על שם המצוות הנוהגות בו; אלא הוא קרוי "שבועות" - על שם הספירה שהכינה לקראתו. וגם עיקר מתן תורה לא היה כלל באותו יום - סיני. שהרי תורה ניתנה ונתקבלה במשך ארבעים שנה; ועשרת הדיברות שנשמעו מסיני אינם יתירים בקדושתם ובמעלתם האלוהית מכל מצוה אחרת של תרי"ג מצוות, שניתנה לנו מפי ה' ביד משה. והקב"ה בעצמו הסביר את משמעות יום סיני: אין הוא אלא הקדמה לתורה, שתימסר בידי משה; הוא בא לאמת לישראל, שה' יכול לדבר אל האדם, ואכן דיבר אל משה; עובדה זו נודעה לנו מניסיון עצמנו, והרי היא לנו וודאות; ומכאן ואילך נקבל באימון את דברי משה
כלומר שבועות נחגג כיום מתן תורה, אבל לא מתן תורה בפועל במוקד, אלא השלמת ההכנה של עם ישראל למתן תורה.
ייתכן והתורה נתנה כאמור ב ז’ בסיון, ואולי אפילו ביום החמישים ואחד לספירה (כפי שהעיר המג”א – לא נכנס לדיון וזה תלוי בשיטות מתי יצאו ישראל ממצרים בחמישי כגמרא, או בשישי כסדר עולם), אבל החג שיקבע יהיה ביום החמישים לספירה, משום שמוקד החג הוא השלמת ההכנה של ישראל לקבלת התורה שהתגלמה בימי ספירת העומר. החג לעולם יחגג, ביום השלמת הספירה, ולא ביום נתינת התורה בפועל שהיא רק הנגזרה של הכנה זו
בפרשת יתרו
“ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה’ מן ההר לאמר” משמעות הפסוק שמשה עלה להר ואז קרא לו ה’, מה שהיה מצופה שאולי להיפך ה’ יקרא לו ואז יעלה אל ההר. כותב על כך האור החיים שם
ויקרא אליו ה'. פירוש כשקדם הוא ועלה תכף קרא לו ה'. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר והוא מאמרם ז"ל (זהר ח"ג צ"ב) באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה מלמעלה את כל פני האדמה, וירמוז באומרו ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר:
כלומר משה ראשית נדרש להזמין עצמו כלומר לעלות להר, ואז הוא מקבל את הזימון, כי בקדושה כלשון האור החיים, כדי לקבל אותה צריך להכין את עצמו אליה. לאחר ההכנה היא תרד מאליה. כך שכל מה שנדרש מעם ישראל זה להכין את עצמם למתן תורה, לאחר ההכנה הם כבר יקבלו אותה במתנה, ולכן מוקד חג השבועות כחג מתן תורה מתמקד בהכנת ישראל לקבלתה – היום החמישים לספירה, ולא ביום קבלתה בפועל ז’ בסיון.
כאמור אם נסכם לגישה זו החג אכן מחולק לשני חלקים נפרדים והוא משולב משניהם, חג מתן תורתנו וחג הקציר.
הקשר בין חג הקציר ומתן תורה
עמדנו על מעמדו של חג השבועות כחג מתן תורה, ועל מעמדו כחג הקציר והשאלה תמיד עולה האם יש קשר ביניהם עמוק יותר, או שאלו שתי אירועים נפרדים שהתקבצו ליום אחד.
חג הקציר הודאה על התבואה ועל השפע הגשמי שה’ מוריד לעולם, חג מתן תורה קשור לעולם הרוחני יותר, האם שניהם יוכלו להתחבר יחד.
במשנה במסכת אבות (ג)
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח
כפי שכל יתר הדברים חכמה ויראה, דעת ובינה הם מושגים חופפים המשילימים זה את זה, כך גם הקמח והתורה משלימים זה את זה.
ברור שבמובן הטכני המשנה כפשוטה שנדרשת פרנסה כדי לעסוק בתורה, והתורה מאידך שולחת ברכה במעשה ידינו, אך יחד עם זאת כנראה שהמשנה התכוונה גם לקשר עמוק יותר בין השניים.
במסכת שבת (לא א) דנו חז”ל בשאלות שישאל האדם לאחר פטירתו בבית דין של מעלה, כידוע השאלות הפותחות הם נשאת ונתת באמונה קבעת עיתים לתורה. כלומר יש קשר בין הקמח – הפרנסה, ובין העיסוק בתורה והם הולכים שלובים זה בזה.
המהר”ל בדרך חיים מסכת אבות ג
ופירוש אם אין קמח אין תורה וכו', כי התורה היא פרנסת האדם ג"כ והרי הכתוב קורא התורה בכל מקום לחם (משלי ט') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכמו בביתי אין לחם ושמלה שדרז"ל על לחמה של תורה במס' שבת (קל"ח, ב') ובכמה מקומות, ואין דבר זה צריך ראיה כי התורה היא פרנסת הנפש כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף, כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר והתורה משלמת הנפש וע"י שניהם אלו פרנסת האדם עד שיש לו פרנסה בכל. ולפיכך אמר אם אין תורה שהיא פרנסת הנפש אין קמח, כי הקמח שהוא הפרנסה הגשמית דבר חסר עד שיושלם בפרנסה הנפשית היא התורה, ולפיכך אם אין תורה אין קמח כי כאשר חסר הדבר המשלים בטל הדבר אשר הוא צריך אל ההשלמה, ואם אין קמח אין תורה כי מאחר שהתורה היא פרנסת הנפש וקודם לזה פרנסת הגוף אם אין פרנסת הגוף שהוא קודם אין כאן תורה שהוא פרנסת הנפש, שכאשר אין הקודם אין הדבר שהוא יותר במעלה נמצא ואם נמצא הוא חסר ואינו בשלימות ואין לו קיום כלל.
כשם שהקמח הוא מזון הגוף כך התורה היא מזון הנפש, כיון שלא נתנה תורה למלאכי מרום, אלא לבני אדם, הרי שהשלימות היא השילוב בין הגוף ובין הנפש, כך שהמזון המשלים את צרכי הגוף מכונה קמח, והמזון המשלים את צרכי הנשמה נקרא תורה.
לאור זה חג השבועות כולל בתוכו הזנה מושלמת לאדם שמשלימה הן את הצרכי הגשמיים שלו, את צרכי הגוף – את הקמח, והן את צרכי הנשמה שלו – התורה.
אותה משמעות כפולה שמחברת בין צרכי הגוף והנשמה בשבועות, מופיעה כידוע בדברי השל”ה (מסכת שבועות) חז”ל אמרו במשנה בראש השנה (טז א) שבעצרת נדונים על פירות האילן. חג הקציר בו יגזר השפע הכללי לעולם. השל”ה מוסיף לפרש שפירות האילן זה גם נשמתו של האדם, וכשם שדנים על שפע גשמי שיורד לעולם, כך גם דנים על שפע רוחני שיורד לעולם, לשניהם יש מכנה משותף ושניהם כאחד נועדו להשלים את האדם.
בפרספקטיבה זו, המשלבת בין חג הקציר ובין חג מתן תורה, יש לראות את החג כולו, בין היתר מגילת רות שנוהגים לקרוא.
מגילת רות – שילוב בין הקציר ובין מתן תורה
מדוע קוראים מגילת רות בשבועות, ישנן טעמים רבים, העיקריים שבהם מופיעים באבודרהם. (תפילת פסח)
וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו (רות א, כב) בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (מו, ב). ורות גם היא נתגיירה שנאמר (רות א, טז) כי אל אשר תלכי אלך וכו’.
הטעם הראשון כורך את מגילת רות עם חג השבועות משום חג הקציר שבו, והטעם השני כורכו עם מתן תורה שבו.
במדרש רבה (רות א ח)
כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד מה צורך היה לי לייחס פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי, לא בשבילך - מצאתי דוד עבדי.
כלומר כל עיקרה של מגילת רות נכתבה כדי לייחס את דוד המלך, ולכן יש שסבורים שמנהג קריאת מגילת רות קשור לעובדה שדוד המלך נפטר (ואולי גם נולד עי’ בפרי צדיק) בחג השבועות (שערי תשובה תצד). וקריאת המגילה לייחס את דוד המלך משמעותה כדי לבסס ולחזק את מלכות דוד.
בגמ’ בבא בתרא (צא ב)
עם המלך במלאכתו ישבו שם - זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר: וישם כסא לאם המלך, וא"ר אלעזר לאמה של מלכות.
רות המואביה נקראת אמה של מלכות, וכפי שמבואר בגמ’ ראתה גם במלכות שלמה כלומר האריכה ימים מאוד.
המהר”ל שם בחידושי אגדות מציין שבניגוד לדוד המלך שכל חייו היו מלחמות, עליות ומורדות, שלמה היה איש מנוחה כלומר המלכות כבר התבססה, כיון שרות היא אמה של מלכות והיוצרת אותה, לכן היה צורך שתראה בהשלמת המלכות ובביסוסה.
בדף על הדף בבא בתרא צא ב מצוטט מספר שם משמואל -
בספר שם משמואל פרשת נצבים כותב: 'אמא של מלכות', תואר זה לא זכה בו אף אחד מאבות המשפחה הרמה הזאת זולת רות. כי מלכות בית דוד היא מרכבה למלכות שמים הכוללת את כל הקדושות, ולזכות בהם אי אפשר אלא אם כן בתכלית הרצון ובמסירת נפש שרק עולה על הדעת. ומצינו ברות כאשר נעמי אמרה לה 'ארבע מיתות נמסרו לבית דין' לא נבהלה ולא הבטיחה להזהר בזה, אלא אמרה "באשר תמות אמות" - היינו 'עזה כמות אהבה', רצוני להיות יהודיה כמותך לעבוד את ה'. לא מפחד אותי המות. עבור זה זכתה להקרא 'אמא של מלכות'. ע"כ.
ליצור מלכות בית דוד, ובאופן כללי לבסס את מלכות ישראל נדרשת מסירות נפש, רות המואביה היא סמל המסירות לעם היהודי, כשנטשה את מלכותה ואת בית אביה לעם שלא ידעה, אולי אם מסירות הנפש הזו ארעה בימי קציר חיטים, כנראה שהתקופה הזו של חג הקציר בכוחה גם להשפיע מסירות נפש לתורת ה’, שתשפיע לדורות ותבסס את מלכות ישראל בארצו.
לסיכום
עמדנו על משמעות החג המשולב מתקופת הקציר, וזמן מתן תורתנו, ועל היחס ביניהם.
סיימנו בכך שמלכות ישראל מתחילה בתקופה זו תקופת הקציר (מתחילה בימי קציר שעורים ומגיעה לימי קציר חיטים), זה מלמד מהותה של מלכות ישראל וכאמור כדי לבסס אותה נדרש מסירות נפש, על מסירות נפשה של רות אנו קוראים בשבועות, כדי ללמדנו על מסירות נפש לתורה ועל השפעתה לדורות.