בס”ד
פרשת בהעלתך – נר ישראל
בהעלתך את הנרות
מנורת הזהב שהיתה במקדש, מלבד היותה כלי מרכזי ומשמעותי במקדש, כפי שנראה יש לה גם משמעות עצמית, ומשמעות נצחית לדורות.
עם ישראל לדורותיהם, כולל בכתבים מוקדמים מתקופה שלאחר מרד בר כוכבא תקופת התנאים ואחריה עוד, השתמשו במנורה כסמל של תקווה לגאולה, וכתקווה לאורה של המנורה שיאיר שוב.
בכתבי הנביאים כפי שיובא להלן, במקביל להבטחה ולנבואה על הארת אור ישראל כגון “קומי אורי כי בא אורך” וכדומה פסוקים רבים בנביאים, ההבטחה לאור ישראל, נקשרת לאור המנורה, כפי שבא לידי ביטוי בנבואות רבות, והמרכזית שבהם נבואת הנרות של זכריה, שידובר בו בהמשך.
גם מצוות חכמים לדורות על הדלקת נרות חנוכה, נקשרת אף היא להדלקת המנורה כפי שיבואר להלן, ויתירה מזו לחלק מן הדיעות גם נרות שבת קשורים במידה רבה להדלקת מנורת המקדש.
מנורת הזהב מוזכרת לראשונה בפרשת תרומה, שם משה מצטווה לבנותה, אך לא מסתיים שם, וכאן בפרשת בהעלתך, במקביל לציווי על הדלקה והטבת המנורה מוזכר גם פרט חשוב בעשיתה מקשה תעשה המנורה, ובנוסף למרכז את יתר הנרות לכיוון הנר האמצעית.
במדבר פרק ח פסוק א - ד (פרשת בהעלותך)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:
(ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה:
(ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה: פ
האם ניתן לקבוע כמצווה בפני עצמה ממניין המצוות את מצוות עשיית המנורה?
בין מוני המצוות ישנה הסכמה שלא למנות את מצוות עשיית המנורה כמצווה בפני עצמה.
דעת הרמב”ם כיון שהמצווה של עשיית המקדש כוללת את עשיית כל כליו, והמנורה בכלל מצווה זו.
הרמב”ן סבור שאמנם עשיית המקדש איננה כוללת את כליו, אבל עשיית המנורה נכללת במצוות הדלקתה, כיון שלא ניתן להדליק את המנורה ללא שקיימת מנורה, נמצאת מצוות עשיית המנורה כהכשר מצווה.
על מעמדה הכללי של מצוות עשיית המנורה ועשיית כלי המקדש יש לדון בפני עצמו. ראשית יש לדון במנורות ההיסטוריות ובעשייתן, משום שזה מלמד לא מעט יסודות מרכזיים, במשמעותה של המנורה.
מקשה תיעשה המנורה
חז”ל פירשו במקומות רבים כפי שיובא, בדרך הדרש מקשה תיעשה המנורה שמשה התקשה בעשייתה, ונדרש לסיוע מיוחד כדי לעשותה.
יש למעשה שלוש שיטות במדרשי חז”ל.
בגמ’ במסכת מנחות (כט)
א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גבריאל חגור כמין פסיקיא היה, והראה לו למשה מעשה מנורה, דכתיב: וזה מעשה המנורה. תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים. מנורה, דכתיב: וזה מעשה המנורה; ראש חודש, דכתיב: החודש הזה לכם ראש חדשים; שרצים, דכתיב: וזה לכם הטמא; ויש אומרים: אף הלכות שחיטה, שנאמר: וזה אשר תעשה על המזבח
מבואר כאן שמשה התקשה בעשיית המנורה, והקב”ה הראה לו אותה שידע לעשותה, בפשטות נראה מכך שאכן משה עשה את המנורה בסופו של דבר, אלא שהזדקק לסיוע שיראה לו הקב”ה מעשיה.
במדרש תנחומא (בהעלתך ו) ישנה הצעה אחרת
רבי לוי ב"ר אומר מנורה טהורה ירדה מן השמים שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה) אמר ליה כיצד נעשה אותה א"ל מקשה תיעשה (שם /שמות כ"ה/) אעפ"כ נתקשה בה וירד משה ושכח מעשיה עלה ואמר רבש"ע שכחתי מעשיה, הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה ועוד נתקשה בה, אמר ליה וראה ועשה עד שנטל הקדוש ברוך הוא מטבע של אש והראה לו עשייתה, אעפ"כ נתקשה עלה משה א"ל הקדוש ברוך הוא לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ירד משה ואמר לבצלאל מיד עשאה, מיד התחיל משה תמה ואומר אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה ואת שלא ראית אותה עשית מדעתך בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה ואמר ועשית
כלומר במדרש זה מבואר שבעקבות הקושי שהיה למעשה בעשייתה, המלאכה נעשתה לבסוף על ידי בצלאל.
במקום אחר (מדרש רבה בהעלתך)
שהרבה יגע בה משה כיון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה טול ככר זהב והשליכו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית שנאמר וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה היו מכה בפטיש ומעצמה נעשית לכך הוא אומר מקשה תיעשה מלא יו"ד כתיב ולא כתיב תעשה כלומר מעצמה תיעשה, נטל משה את הככר והשליכו לאור אמר משה רבש"ע הרי ככר בתוך האש כשם שאתה רוצה כן תעשה מיד יצתה המנורה עשויה כתקנה
כאן מבואר שהמנורה נעשתה מאליה, לאחר שהשליך את הכיכר לאש.
האם יש דרך ליישב בין המקורות השונים?
הרא”ם (שמות כה) מציע שאולי משה התקשה לעשות זאת, ה’ הראה לו איך לעשות ובכל זאת התקשה, ולאחר מכן הלך לבצלאל, ובצלאל עצמו השליך את הכיכר לאש ויצאה המנורה. (המשמעות הפשוטה במדרשים לא כך).
המהר”ל (גור אריה שמות כה)
ויש לומר דודאי צריך להראות למשה עד שידע והבין תבנית המנורה, ואז היה מתחיל במעשה המנורה, ונעשית מאליה. ומכל מקום היה צריך למעשה משה, כי לישראל צוה לעשות אותה, ולא שתהיה לגמרי על ידי מעשה ה'. ולפיכך היה צריך להבין תבנית המנורה, דאם לא כן איך יתחיל לעשות, וכאשר התחיל לעשות - גמר השם על ידו. וכל הפעולות שבאים מלמעלה צריך שיעשה האדם למטה, ואף קריעת ים סוף שהיה מעשה ה', כתיב (ר' לעיל יד, טז) "ואתה הרם מטך ובקעיהו", וכן כל הניסים במצרים על ידי משה היו
כלומר בסופו של דבר נעשתה המנורה מאליה על ידי השלכת כיכר הזהב לאש, אבל בכל מקום ה’ דורש מהאדם לעשות את המעשה הראשוני, ואז ה’ יגמור בעדו, וכך גם בעשיית המנוה היה צורך שהמנורה תהיה מעשה ידי ישראל, ולא שתנתן לגמרי מן השמים, ולכן היה צורך שמשה ילמד את עשייתה ינסה לעשותה, ולאחר מכן ה’ ישלים את המלאכה.
השאלה המהותית שיש לדון בה, מה בדיוק היה הקושי של משה בעשייתה בשונה מיתר הכלים?
רוב המפרשים טוענים שהקושי היה קושי טכני, גם בביצוע כגון כפתורים ופרחים, וגם בהבנת ההוראות עצמן כיון שחלק מן הפרטים לא פורשו (כגון גובה המנורה), כנראה שזה פשטותן של דברים.
הנצי”ב בהעמק דבר (תרומה) מקשה על הקושי של משה המתואר כאן, הרי בתקופת בית שני כפי שיכתב להלן, עשו שבי ציון מנורת זהב מבלי לראות את המנורה המקורית, אז מדוע משה התקשה בה.
הנצי”ב שם כותב ואכן קדמו לו רבים, שהיה צורך יחודי במנורה שהיא תעשה כמעשה המנורה העליונה, כלומר כשם שיש מקדש למטה יש מקדש למעלה, כך גם כלי המקדש שלמטה מכוונים כנגד הכלים של מעלה, והקושי היה לכוון בכוונות רוחניות להתאים בין המנורה שמשה עושה למנורה שלמעלה.
הגרי”ז (החדשים צ) התקשה במהלך זה, האם ישנו הלכה או עניין לעשות את המקדש שלמטה מכוון כנגד המקדש שלמעלה, הגרי”ז טוען שההיפך הוא הנכון את המקדש שלמטה צריך לעשות כהלכתו, וממילא המקדש שלמעלה יכוון ויתאים את עצמו ביחס למקדש שלמטה.
ובנוסף אם נניח שאכן יש צורך לכוון את כלי המקדש כנגד הכלים במקדש שלמעלה, אז מדוע דווקא במנורה התקשה משה ולא ביתר הכלים.
בפסוק שצוטט לעיל “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” פירשו מפרשים וספרי קבלה (מהם האלשיך, הרקאנטי ועוד ועוד) שאהרן נצטווה באופן מיוחד בעשיית המנורה להאיר את הנרות אל מול פני המנורה העליונה. כלומר אכן במנורה ישנו עניין שונה מיתר הכלים ושם יש ציווי יחודי להקפיד שהמנורה ונרותיה יהיו מכוונות כנגד המנורה העליונה ונרותיה.
ייתכן שמכך יש להוכיח שהמנורה בדיוק בנקודה זו יחודית ושונה מיתר הכלים, שביתר הכלים אין צורך שיהיו מכוונים כנגד הכלים העליונים, אך המנורה ישנה דרישה ש אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כלומר יש דרישה שהמנורה שלמטה תהיה אל מול פני המנורה העליונה וכנראה שזה החלק המורכב ביותר שבמקדש.
השאלה המתבקשת, מדוע? מה מונח במנורת הזהב שמחוייב שתהיה תואמת בדיוק למנורה שלמעלה. ושאלה נוספת יתר המנורות ההיסטוריות כגון זו שבבית שני כבר לא נדרשו להיות כך כנגד המנורה העליונה, מדוע?.
גילגולה של מנורה
המנורה שעשה משה במשכן המשיכה לבמה בגבעון (סדר עולם) ומשם המשיכה גם למקדש הראשון (תוספתא סוטה יג), שלמה עשה עשר מנורות נוספות, אך בכל זאת השתמשו במה שעשה משה. לאחר החורבן המנורה נגנזה (תנחומא ומדרש רבה בפרשה), בבית שני עשו מנורת זהב כנראה על ידי שבי ציון, ולאחר מכן אנו יודעים מחז”ל שלאחר נצחון החשמונאים נעשתה מנורה חדשה, בתחילה עץ ולבסוף כשהעשירו מזהב (ראש השנה כד), לא ברור לחלוטין מדוע היו צריכים להחליף את המנורה, יש אמרו שטמאוה היוונים או שפסלוה, ובספר קדמוניות היהודים - כתוב שאנטיוכוס לקחה מהמקדש.
רבים עמדו האם ישנם הבדלים במבנה המנורות השונות, וכאמור כיון שהיו לא מעט מנורות, אולי זה יוכיח שהקושי בעשייתן לא היה גדול כל כך, ואולי מכאן גם נלמד על חשיבותן של המנורות, שבבחירה בבית ראשון נעשו עשר כאלו, ואולי אפילו בבית שני.
הנרות – לעולם
רש”י מצטט מדרש חז”ל שהדלקת הנרות היתה כנחמה לאהרן שלא השתתף בקרבנות הנשיאים, ועל זה אמר לו הקב”ה אתה מוזמן לגדולה מזו – הדלקת המנורה.
מדוע הדלקה הנרות גדולה יותר מקרבנות אחרים, עמדו על כך המפרשים, ונצטט מדברי המדרש רבה בעניין
הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר יז) ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
יש כאן קביעה שדורשת הסבר, הקרבנות אינן נוהגות אלא בזמן המקדש, אבל הנרות – לעולם.
ברור שהדלקת המנורה אינה נוהגת אחר החורבן בדיוק כמו הקרבנות, ויתירה מכך במצבים מסויים ולדעות מסויימות כפי שנכתב במקום אחר, מקריבין אף על פי שאין בית, אבל אין מדליקין מנורה כשאין בית המקדש, אז מה פשר המשפט, הקרבנות בזמן המקדש, והנרות לעולם.
חלק מגדולי הראשנים ובראשם הרמב”ן מסבירים שנרות המנורה אמנם אינן דולקין לאחר החורבן, אבל נרות אחרים ממשיכים את דרכן.
הרמב”ן מפרש על נרות חנוכה שנעשו בידי בני אהרן החשמונאים, ולתפיסת הרמב”ן יש לראות את הדלקת נרות החנוכה, כהמשך להדלקת המנורה, שהרי נרות החנוכה הם על ניסי הדלקת המנורה. כך שניתן לומר שהדלקת המנורה בידי אהרן נמשכה עד לחשמונאים ומהם עד לימינו. (על נושא זה ועל הקשר העמוק בין נרות החנוכה לנרות המקדש ייכתב במקום אחר).
באגרא דכלה (ספר על פרשיות התורה לבעל הבני יששכר ) באופן מפתיע מוסיף דבר נוסף
וי"ל דאף על פי כן מצות נרות לא בטלו, כגון נר שבת ונר חנוכה, וניתן לאהרן מצוה כזאת בבית המקדש שיש דוגמתה לעולם בגבולין,
כלומר את נרות אהרן ניתן לראות גם בנרות השבת.
האמת שבהלכות נרות שבת ישנן כמה פרטים שמבקשים להשוות בין נרות אלו ובין נרות המנורה כדוגמא אחת בשו”ע (אורח חיים רסד) המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר. מה טעם הלכה זו? כותב המשנה ברורה שם - כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד שיסלק ידו כמו שהיה הענין בהדלקת המנורה [לבוש]: כך שאכן מוצאים השוואה בין נרות השבת לנרות המנורה, ויש עוד דוגמאות מעין אלו, אבל האם ניתן לראות את הדלקת נרות השבת של ימינו קשורה למעשיו של אהרן? נרות החנוכה כבר הסביר הרמב”ן משום שהנס נעשה על ידי צאצאי אהרן הכהנים, יש לראות את הדלקת כקשורה להדלקת אהרן, אך קשה לראות את הקשר בין הדלקת נרות השבת ובין אהרן הכהן. (ויש להאריך בפרט זה במקום אחר).
בשונה מגישה זו שמבקשת לראות את הדלקת נרות המנורה לעולם, בנרות שאנו מדליקים כיום כגון נרות חנוכה ונרות שבת, ישנה גישה אחרת, שקובעת שהמנורה עצמה ונרותיה ממשיכים לדלוק לנצח גם היום.
המהר”ל בספרו גור אריה (שמות ל) קובע קביעה שעוד תדרש להסבר, הקרבנות ויתר המקדש וכליו אכן בטלו בחורבן המקדש, אבל המנורה יש להם מהות עצמית שאיננה קשורה למקדש, ברור שבמובן הטכני לא נדליק את המנורה כשאין בית המקדש, אך בכל זאת יש למנורה מימד עצמי שקיים לעולם ולא התבטל בחורבן המקדש. ושם מסיים המהר”ל - ומכל מקום התבאר לך כי הנרות יאירו אל מול פני המנורה לעולם, כי לא הוסר אור עריכתם מן המציאות, ודי בזה למבינים, כי הם דברים ברורים מאד .
כנראה שאיננו מן המבינים שעליהם התכוון המהר”ל, משום שהדברים לכאו’ אינן ברורים, מה החילוק בין המנורה ובין יתר כלי המקדש או עבודת המקדש, מדוע נקבע, שעבודת המקדש בטלה חוץ מן המנורה.?
ר’ משה אלשיך בספרו תורת משה על התורה (פרשת אמור) מוסיף דברים בעניין שאולי ישפכו מעט אור בנושא, נצטט את לשונו
על כן אמר שאמר לו הקדוש ברוך הוא, הנרות שתדליק יהיו גם אחר החרבן. ולמד אותו מהפסוק אל מול פני המנורה יאירו כו', לומר כי כל מה שבמקדש של מטה גשמי יש לעומתו למעלה רוחני, באופן כי מול פני מנורה זו יש מנורה רוחנית בבית המקדש של מעלה, שהיא המנורה הטהורה שאמרנו פה. ופירוש הכתוב (שם) בהעלותך את הנרות, שהוא בתתך עליה ומעלה אל הנרות להדליקם לכבודו יתברך. דע לך כי לא בלבד פה, כי אם מה שהוא מול פני המנורה הזאת שהיא המנורה העליונה שם יאירו על ידי התעוררות הדלקתך למטה. ואם כן אשר יאיר שמה עוד לא תכבה, כן אם יאיר תמיד לפני ה'
כלומר על בסיס היסוד שנכתב לעיל, שנדרשה דרישה יחודית במנורה להכינה בהתאם למנורה העליונה, כשאהרן למעשה מדליק את המנורה במקדש של מטה, נדלקת כנגדה המנורה בבית המקדש של מעלה, אך התחדש בדברי האלשיך שבניגוד ליתר המקדש ועבודתו שאין בית המקדש של מעלה פעיל, עד שיבנה המקדש של מטה, כלומר בית המקדש של מעלה ככלל אינו עצמאי אלא תלוי במקדש של מטה, אבל כאמור כנראה שדווקא במנורה התהליך הוא הפוך, ובמנורה יש מרכיב עצמאי, כך שהמנורה של מעלה ממשיכה לדלוק גם לאחר שכבתה המנורה של מטה, וזה הכוונה שהנרות עומדים לעולם.
סביר להניח שכיון שהדלקת מנורת אהרן הדליקה את המנורה העליונה שלעולם לא כבתה, אם כך גם מנורות בית שני, שברור שאין להמעיט בחשיבותן, מכל מקום יש הבדל בין ההדלקה הראשונה של אהרן שהיתה לה משמעות לדורות, לבין יתר המנורות שמשמעותן החשובה התבטאה רק בבית המקדש בעודו בבניינו.
משמעותה הפנימי של המנורה היא נצחית, ונרה לעולם לא כבה, אבל כמובן שצריכים להבין את משמעותה, ומדוע יש חשיבות שתדלוק לנצח בנפרד מן המקדש, בניגוד ליתר מרכיבי המקדש ועבודתו. ?
משמעות ההדלקה – וכי לאורה הוא צריך
בגמ’ במסכת שבת (כב)
:מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
משמעות ההדלקה להורות שהשכינה שורה בישראל.
במדרש רבה (טו ב) כתוב כך
ב זש"ה =זה שאמר הכתוב= (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם שנאמר (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה בא ללמדך שאינו צריך לנרות של ב"ו (בשר ודם) תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים ושלמה שבנה בהמ"ק (בית המקדש) לא עשה כך אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ שנא' (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים להודיעך שכולו אור ואין צריך לאורם ולמה צוה אתכם לזכותכם לכך נאמר בהעלותך את הנרות הוי ה' חפץ למען צדקו ולא עוד אלא אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא לכך נאמר (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך.
מטרת הדלקת הנרות לזכות את ישראל, וכפי שמסיים המדרש נרות המנורה יעמדו לנו לדורות, וזה הבסיס לאור ישראל שיאיר לעתיד לבוא.
כשחז”ל מבקשים לשלול שאין הקב”ה צריך לאורה, ברור לכולם שאין צורך לשלול שהקב”ה אולי צריך את האור כדי לראות, נראה יותר שבו חז”ל לשלול שלא נבין שמטרת הדלקת המנורה היא תאורה למקדש כפי שיש שסברו כך, אלא יש בו משמעות עמוקה יותר.
בספר החינוך (צח) מבין שמשמעות מצוות ההדלקה היא לכבוד ולתפארת למקדש, כלומר לא להאיר את דרכם של הכהנים, אלא לכבד את מקום הקודש בנרות.
במבט נוסף מוסיפים חז”ל במדרש רבה
זה שאמר הכתוב (תהלים יח) כי אתה תאיר נרי אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע לנו אתה אומר שנאיר לפניך אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך דכתיב (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא, ואתה אומר אל מול פני המנורה הוי כי אתה תאיר נרי, אמר להם הקדוש ברוך הוא לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם למה לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם משל למה הדבר דומה לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי אמר לו הסומא בטובתך כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי אמר לו הפקח שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך לכך אמרתי לך האיר לי, כך הפקח זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (זכריה ד) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ והסומא אלו ישראל שנאמר (ישעיה נט) נגששה כעורים קיר היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא' (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם כיון שעמד המשכן קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו תאירו לי שנא' בהעלותך את הנרות בשביל לעלות לכם.
כלומר מטרת ההדלקה, לכבודם של ישראל, שיש בכוחם כביכול להאיר למי שמאיר את העולם כולו בכבודו.
אך כפי שנראה להלן יש במנורה משמעות אישית לעם ישראל, כלומר שהדלקת המנורה עצמה היא הדלקת אורו של ישראל, ואותו אור ישראלי שלעולם לא כבה.
האור החיים בפירושו לתורה כותב כך
בדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי' כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס להם שם פנים כידוע למבינים:
כלומר הנר הנצחי רומז לנצח ישראל ועל קיומם הנצחי, בנוסף לדברי האור החיים נראה להלן שלא רק הנר המרכזי רומז לנצח ישראל אלא אולי המנורה כולה.
נרות זכריה – כי אם ברוחי
בנבואת זכריה (ד) ישנו לימוד גדול על משמעותה של הדלקת המנורה ועל הקשר העמוק שבין הארתה להארת ישראל. נבואה זו נקראת כהפטרת פרשת שבוע זו, וכן כהפטרת חנוכה.
ראשית יש להקדים את הרקע הההיסטורי לנבואה זו
לאחר הכרזת כורש, בשנה הראשונה עלו לארץ ישראל שבי ציון, בראשותם של יהושע בן יהוצדק וזרובבל בן שאלתיאל,הם הקימו בהר הבית את המזבח, והתחילו להקריב עליו קרבנות בא' בתשרי - ראש השנה, כאשר המקדש עדיין לא היה בנוי. בחודש אייר בשנה השנייה לעלייתם לארץ, הם החלו לבנות את הבית השני.
לאחר מריבה בין העמים מסביב (מכונים "צרי יהודה ובנימין") לבין מנהיגי העם אודות שיתוף העמים אחרים בבניית המקדש, החלו העמים לנסות להפריע לבניית המקדש, עד שבשנה הראשונה למלכות אחשורוש הם שלחו מכתב שטנה אל המלך, וגרמו להפסקת הבנייה.
בשנה השנייה למלכות דריווש הגיע חגי הנביא, והוכיח את העם על כך שאינם בונים את המקדש. העם נענו לתוכחתו של חגי, ובכ"ד בכסלו, בשנה השנייה לדריווש החלו לבנות מחדש את בית המקדש. בניית המקדש הסתיימה בשנה השישית לדריווש, בג' באדר.
נבואת זכריה שנצטט מיד מתייחסת לתקופת התווך שבין התחלת הבנייה, ובין המשכו כלומר בתקופה שניתנה הוראה להפסיק את בניית המקדש. כפי שניתן להבין מדברי הנביא העם ובראשם זרובבל, שקעו במעין יאוש, לאחר שגם התקווה הראשונית שלהם לבנות מחדש את הארץ והמקדש נגוזו.
לכן הנבואה פותחת בביטוי “וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו” כלומר הנבואה שקדמה לה, בקשה לתת תקווה על הבניין מחדש, אך הנביא ישן, כלומר לא הרגיש תקווה שעוד נשוב לבנות את ארצנו וערי אלקינו.
ואז מופיע מראה המנורה, שלפי ההקשר ניתן ללמוד שנועד ליטוע תקווה מחדש בלבבות ישראל.
(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה ויאמר וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־ רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ:
(ג) וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ:
(ד) וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי:
(ה) וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי:
(ו) וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־ בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:
(ז) מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ: פ
התיאור בנבואה שהנביא רואה מראה של מנורת זהב, מעליה מעין מיכל גדול של שמן שמחובר למנורה בצינורות, שני עצי זית לימין המיכל ואחד לשמאלו, ומהם באופן אוטומטי מופק שמן מעצי הזית הללו, נשפכים למיכל ומשם למנורה וכך המנורה דולקת ללא צורך בפעולה אנושית – אוטומציה מוחלטת.
מה משמעותה של נבואה זו? אומר לו המלאך זה דבר ה’ לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי. כלומר הנבואה מראה תהליך שעובד ללא מגע יד אדם, תהליך אוטומטי שנראה כאילו נעשה מאליו, במובן הפנימי ברור שהכל מתוכנן, אבל לא החיל והכוח מדליקים את המנורה כלומר לא הגורמים החיצוניים, אלא הליך פנימי נסתר, כך גם בניין הבית השני ותקומת ישראל שבעקבותיו, לא יידרשו לכך כוחות על טבעיים, אלא בעיקר כוח פנימי שמתבטא ברוחי כלומר ברוח ה’ שתכנס בלבבותיהם, ותמלא אותם בתקווה ובחזון להקמת הבית.
כנראה שהדבר המרכזי שזרבבל היה צריך לשמוע, שיש תקווה להקים את ישראל מחדש לאחר החורבן גם ללא כוחות מיוחדים, שכנראה לא היו קיימים באותה התקופה לישראל, והרוח תספיק לעשות זאת היטב.
במשל הנבואה, המנורה דולקת ללא כוחות מיוחדים, ובנמשל המקדש וישראל קמים ללא כוחות יוצאי דופן, כנראה שיש קשר בין ישראל ובין המנורה, כך שהמנורה המאירה היא משל לישראל המאיר.
האם הרמז במנורת הזהב המאירה רומז לבית המקדש בלבד, או לתקומת ישראל באופן כללי. האברנאל קובע
, והמנורה הזאת שראה אין ספק אצלי שהיתה משל לאומה שעם היותה עתה העם ההולכים בחשך הנה לעתיד לבא גאולתה תהיה מנורה מאירה אל עבר פניה, ומפני עושרה ומעלתה אמר שראה אותה זהב. וכבר ייעד ישעיהו את האור לאומה בזמן תשועתה באומרו (ישעיה ס, ג) והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך
באופן ברור המנורה מסמלת את עם ישראל כולו. האמת שהאברבנאל איננו יחידי בדעה זו, וכבר חז”ל במקומות רבים הבינו כך ונציין רק אחד מהם (פסיקתא רבתי ז)
ד"א לפי שירמיה אמר כסף נמאס קראו להם (ירמיה ו' ל') ויחזקאל קורא אותם סיגים שנאמר היו לי בית ישראל לסיג (יחזקאל כ"ב י"ח) בא זכריה ואמר והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד' ב') כולה של זהב היא למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך.
מנורת הזהב הטהורה מסמלת את טהרת העם כולו, והארתו זה הארת ישראל שלעולם לא כבה אך לעתיד יוסיף להתגלות.
מדוע מנורת הזהב רומזת לישראל? ניתן למצוא במדרשים ובמפרשים רעיונות רבים סביב זה, יש אמרו שהמנורה שעשויה מקשה אחת, רומזת לאחדותם של ישראל כאיש אחד ובלב אחד , הנרות רומזים לנשמת ה’ האדם, ועוד רמזים מעין זה במבנה המנורה.
אחד מן הפירושים המדהימים בעיני ברש”ר הירש, זה דווקא החלק שהוא מדבר על מנורת הזהב בפרשת תרומה, באופן רחב מנתח הרש”ר הירש את משמעות האור ככלל בתורה, וכמשל בדברי הנביאים, האור תמיד יציין פריחה צמיחה, ובאופן רחב יותר מציין את הרוח הפנימית שמסרבת לדעוך.
האור גם כדאמרי אינשי, מציין רעיון חדש דעה חדשה, ורוח חדשה. הרש”ר מפרט גם היטב על מבנה המנורה כיצד כל חלק רומז לפריחת ישראל ולצמיחתו, מומלץ לעיין בדבריו.
כשהנביאים מייעדים בדבריהם בעשרות פעמים על גאולת ישראל וצמיחת קרנו מחדש, במילים אחרות מייעדים על מנורת ישראל שתאיר.
המקדש כולו מדבר על עבודת ה’ ועל הקרבנות, ודווקא החלק של המנורה קשור לנשמת ישראל, חלק זה כאמור בדברי המדרש, לא נועד כעוד כלי לעבודת ה’ גרידא, אלא לזכות את ישראל.
כשמדברים על המנורה מדברים על חלקם של ישראל במקדש, שכלי זה יותר מהכל מציין את ישראל.
ולכן אותן הנרות שהאיר אהרן, לא כבו לנצח, משום שמציינים את נצח ישראל, ואת נר אלקים שלעולם לא יכבה.
“ויעש כן אהרן” – להגיד שבחו שלא שינה. כך פירש רש”י. וכבר רבו הדרשות, סביב שבח זה שלא שינה. לאור האמור פירש השל”ה ועוד שכאמור במנורה היה צורך יחודי להדליק בדיוק כנגד המנורה של מעלה, כדי שנרות המנורה של מעלה שמציינים את אורם של ישראל ידלקו גם כן.
הנר שדלק מאז לא השתנה ונשאר קבוע.
לפי תפיסה זו שנרות המנורה מדברים על נצחיות ישראל, ניתן לראות כך כדברי הרמב”ן את נרות חנוכה כהמשך לנרות המנורה, משום שגם הם מספרים כקודמיהם על נצח ישראל שלא ישתנה.
ואולי לפי דברי אגרא דכלא הנ”ל גם נרות שבת מתחברים לאותה תפיסה. (על נקודה זו עי’ במה שנכתב במאמר על נרות שבת).
אור המנורה לא ישונה
בספר המצוות לרס”ג כתוב כך
חדר המשכן מה נכבד אשרי עין ראתהו במחנה, ארון הברית, והשלחן, ואור המנורה לא ישונה.
ר’ סעדיה גאון כידוע חיבר את ספר המצוות שלו בדרך פיוטיות, והאמת אני סבור שלולא גאון בדורו הגרי”פ פערלא, עד היום היו רבים רואים את חיבור הרס”ג ואת לשונותיו כלשון פיוטית בלבד, הגרי”פ במפעל חיים מדהים ביאר את הרס”ג אבל יותר מביאור מילולי, ביאר לעומק מה כוונתו בכל מילה וביטוי.
הרס”ג כאמור משתמש בביטוי אור המנורה לא ישונה כביטוי למצוות הדלקת המנורה, הגרי”פ (פ’ נג) דן בהרחבה למה בדיוק התכוון הרס”ג בביטוי זה ומעלה הצעות שונות איזה מצווה מן מצוות הדלקת המנורה יכלל בביטוי זה.
בין כך ובין כך העובדה שהרס”ג בחר למקד את מצוות המנורה בביטוי לא ישונה, יכולה לרמוז על האמור לעיל אור המנורה לא משתנה ונשאר קבוע לעולמי עד.
לסיכום
בנבואת צפניה נכתב כך
וְהָיָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אֲחַפֵּ֥שׂ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּנֵּר֑וֹת וּפָקַדְתִּ֣י עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַקֹּֽפְאִים֙ עַל־ שִׁמְרֵיהֶ֔ם הָאֹֽמְרִים֙ בִּלְבָבָ֔ם לֹֽא־יֵיטִ֥יב יְקֹוָ֖ק וְלֹ֥א יָרֵֽעַ:
משמעותו של הפסוק על מידת הדין, כלומר אחפש אדקדק במעשיהם כפי שפירשו המפרשים, אך באופן מפתיע בפסיקתא רבתי (פיסקא ח) שיש לזה גם משמעות חיובית.
אמנם ברור שהפסוק כלשונו וכהקשרו בא לציין חיפוש במעשי אנשי ירושלים, (כך אני סבור גם בדעת הפיסקתא) אך חיפוש בנרות ייתכן גם לגרום לתוצאות טובות.
בפסיקתא שם מציינים לנרות זכריה כאמור על נר ישראל שטרם יכבה, וכשהחיפוש מבוצע בצורה כזו בא לומר לנו – שיש משמעות נצחית ואמיתית בליבם של ישראל, כך שלמרות כל מעשיהם הרעים, הנרות שבקרבם עדיין דולקים (מעין זה מצאתי גם באמרי אמת).
עמדנו על הדלקת המנורה ועל כך שאולי יש לה משמעות עצמאית, גם לאחר חורבן הבית, משום שהיא מייצגת את עם ישראל שמאיר לנצח.
ונסיים בדברי ישעיה הנביא (ס) “קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח” – ומיד לאחר מכן “והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך”.