בס"ד
פרשת בלק – הן עם כלביא יקום
פרשת בלק מספרת את סיפורו של בלעם שביקש לקלל את ישראל, ולבסוף נמצא מברך, כפי שנבאר להלן הסיפור הזה לא מסתיים רק בבלעם, אלא יש לו השפעה לדורות, שמבקשי רעת וקללת ישראל, סופם לברך ולהודות בגדולתם.
וכלשון ספר 'אור המאיר' –
וילמוד סתום מהמפורש, אשר פרטי ספורי מעשיות מלבן ובלעם ובלק וקרח, עדיין לא נפסק עניינם, ונוקבים והולכים מדור לדור
ומוסיף שם –
וכמו שמצינו (תיקו"ז תיקון ס"ט קיב, א) בנשמות משה, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, כמוהו בחיצונים, בלעם בחינת הדעת דסטרא אחרא, התפשטותו גם כן בפרטי הדורות, וכל המיצר לישראל הכל מהם ובהם.
בלעם הוא מיצג היסטורי נצחי של אויב ישראל המתחלף מדי דור ודור.
חז"ל רואים באיום שמגיע מבלעם כאיום המשמעותי ביותר שעומד כנגד ישראל
במסכת ברכות (ז א) מתואר שם שאם ה' היה כועס בימים הללו לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, וצדקות ה' שלא כעס בימים הללו כדלהלן
במדרש במדבר רבה בלק ב
מה ראה ראה בפורעניות שעתידה לבא על ישראל מכל שונאיו שכולם היו באים במלחמות ובשעבוד שהן יכולין לעמוד בהן וזה כאדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה
בלעם רצה לעקור את הכל. כיצד זה מסתדר עם דברי בלק שדרש "ואגרשנו מן הארץ" ואמרו על כך חז"ל במדרש רבה - ואגרשנו מן הארץ לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ. מכך נשמע שלא היתה מטרה של השמדה סופית אלא סילוק מארץ הקודש, אולי הסילוק והניתוק של הקשר בין עם ישראל לארצו, יש בו משום גזירת כליון?
בלעם מציג את הגישה שמבקשת לעקור את הכל, ולמחות את ישראל כולו חלילה. במהלך ההיסטוריה נפגשנו לצערנו עם רבים מתלמידיו שביקשו גם הם לעקור את הכל, וכאמור כנראה ששורשו של בלעם מעורב בכל תלמידיו ההיסטוריים, אך גם סופם יהיו כסופו.
פרשת בלעם
בגמ' בבא בתרא (יד ב) תוך הדיון על זהות מחברי ספרי התנ"ך מוזכר שם -
ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם
מדוע פרשת בלעם מוזכרת כפרשה בפני עצמה, הרי היא חלק מספרו של משה.
רש"י כותב שם
ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו.
קשה להבין את כוונת רש"י בוודאי שישנם מעשים רבים בתורה שנכתבו ואינם חלק מן ההוראה ההלכתית אבל בסופו של דבר לכולם יש לימוד, ומה התייחד בפרשת בלעם שיש להזכירה בפני עצמה.
בראשונים ובאחרונים העלו מגוון הצעות בפירוש הגמ'.
הריטב"א סבור שפירוש פרשת בלעם, אינו פרשת בלק המוכרת לנו, אלא משה כתב בספר נוסף בהרחבה גדולה יותר את אירועי בלק ובלעם, ספר זה איננו קיים אצלנו אך היה קיים כנראה אצלם.
ראשונים (כמו הר"י מגאש) ואחרונים רבים פירשו שהחידוש בפרשת בלעם אף על פי שנאמרה על ידי נביא אחר, כלומר כל תורת משה נכתבה על פי ה' ביד משה, אך פרשת בלעם משה כותב את נבואת בלעם, והיה צורך להדגיש שמשה כתב את נבואת בלעם כדי שגם נבואת בלעם תחשב כנבואת משה.
המהר"ל כותב כך –
ויראה לי שבא לומר כי משה בנבואתו הסכים על כל נבואות בלעם. שכך היה לו מפי הקדוש ברוך הוא, ולא תאמר שכתב משה בתורה שכך אמר בלעם אבל לא הסכים משה בנבואה, שכך נאמר לבלעם מפי הש"י. ולכך אמר שכתב פרשת בלעם שכך נאמר לבלעם מפי הש"י.
כלומר לנבואת בלעם יש מעמד של נבואות משה, ולכן יש ללמוד אותם ככל פרשת בתורה.
האחרונים הרחיבו בפרט נוסף לדוגמא נצטט מספרו של ר' יעקב לוברבוים (בעל נתיבות המשפט) בספרו אמת ליעקב
לכן נראה הכוונה, דהנה מה שאמר בלעם לבלק ודאי לא בלשון הכתוב בתורה אמרה, דא"כ לא היה משיג בלק מה שאומר בלעם, דמנין היה יודע בלק לדבר בלשון הקודש ובלשון סתום. אך משה כתב כונת (התורה) [ההשגה] שהשיג בלעם - בלשון זה שכתוב בתורה, שיש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של רמזי סודות:
נבואת בלעם כפי שכתובה בתורה לדעת האמת ליעקב, לא נאמרה על ידי בלעם בלשון זו, ומשה כתב את תוכנה בלשון הקודש, ורמז בה רמזים חשובים מאוד שאולי לא נכללו בדברי בלעם, אך בהחלט היו כחלק מנבואתו.
השל"ה (בלק תורה אור) מדגיש אף יותר מכך
אלא משה רבינו ע"ה השיג מה שהשיג בלעם בענין נבואה על העתיד לישראל וכל הברכות. זהו ענין כמו שכתב כל התורה מצד השגת נבואתו, כן ענין פרשת בלעם. וראויה היתה פרשה זו לומר על ידי משה רבינו בלי אמצעית בלעם, רק צריך להיות הקטיגור סניגור וכמו שכתבתי
כלומר משה כלל לא הסתמך על נבואת בלעם, אלא מעצמו השיג את נבואת בלעם, הבחירה בבלעם תבואר להלן, אבל המשמעות הכללית כדי שאויבי ישראל יודו בגדולתם, אך כשמשה ביקש לכתוב את נבואת בלעם בספרו לא הסתמך על נבואת בלעם כמות שהיא, אלא על ההשגה שלו בעתידם של ישראל שמבוססת על הנבואה הזו.
החתם סופר (ב יו"ד שנו) הוסיף עוד הדגשה בנושא זה שראויה להרחבה בפני עצמה, כל מעשה בלעם ובלק, הזמנת בלעם, הנסיון לקלל וכו', עם ישראל לא ידע מהם כלל, הכל נעשה בסתר ומעבר לגבול, לכן בהכרח שכל סיפור פרשת בלק, מבוסס על גילוי נבואי או רוח הקודש, משום שלא ניתן היה לכתוב אותו על סמך מראה עיניים או חוויה אישית שעם ישראל עבר כיתר האירועים והאיומים שעברו עליהם בהיותם במדבר.
במקום אחר נכתב בהרחבה סביב הנושא "לעושה נפלאות גדולות לבדו" שלפעמים דרך ה' לעשות ניסים לעמו מבלי שכלל יהיו מודעים שהיה כאן איום שהוסר. אך לעניינו גם נקודה זו מבקשת לחדד שפרשת בלעם איננה במהותה נבואת בלעם בלבד, אלא נבואת משה וכחלק מתורתו.
וננסה לעמוד על נבואת בלעם, ועל מה שניתן ללמוד ממנה, ראשית צריך להבין את מהותה של נבואת בלעם.
נבואת בלעם
בלעם המבקש לקלל את ישראל, בסוף לא רק שברכם, אלא שבנבואותיו התגלו סודות במהותו של עם ישראל, כפי שלא התגלה על ידי כל נביא אחר. מדוע?
השאלה הזו נפתחת במעמדו של בלעם שהאמת לא כך כך ברור לחלוטין. חז"ל סברו שבלעם אכן היה נביא שניבא לאומות העולם.
לא הניח הקדוש ברוך הוא לעובדי כוכבים פתחון פה לע"ל לומר שאתה רחקתנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים (במדבר רבה בלק)
כך שכנגד נבואת משה העמיד ה' את בלעם כדי שלא יהיה פתחון פה לעתיד לבוא לאומות העולם, אילו היה לנו נביא אמת היינו אחרת.
במהות נבואתו של בלעם נכתב בפסוק
(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם
לדעת רבים מן הראשונים פסוק זה מתמצת את מהותה של נבואת בלעם ולכן נדרש להבין את משמעותו.
הרמב"ם (מורה נבוכים ב מה) כנראה מחזיק בגישה הממעיטה ביותר בנבואת בלעם, הרמב"ם שם מאריך בהגדרה של רוח הקודש, שזה מעין דעה או דיבור שנח על הנביא מאת ה', גם אם לא דיבר ה' אליו ממש וסבור הרמב"ם שנבואת בלעם היתה בדרגה זו
ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רוצה באמרו וישם ה' דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי אל וגו'
הגישה הקיצונית לצד השני מגדילה את ערך נבואת בלעם לרום המעלות. במדרש ה'ספרי' בפרשת וזאת הברכה כתוב כך והציטוט ידוע
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור.
זה נשמע שחז"ל מבקשים להשוות בין נבואת משה לנבואת בלעם.
ושם ממשיך המדרש
אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר +במדבר כד טז+ נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר +דברים ה כח+ ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר +במדבר כד ד+ מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים.
במדרש זה ובביאורו האריכו המפרשים. הרמב"ן (בלק כד) כנראה ראש המדברים בעניין זה, ומבאר שאכן נבואת בלעם היתה נבואה חדה וברורה, אך יש הבדלים ביניהם, ושנים מרכזיים שהדגיש המדרש, ההבדל הראשון שנבואת משה היתה בכל עת שיחפץ ה', ונבואת בלעם היה צריך ללכת להתבודד ולהכין את עצמו לקבלתה. והבדל שני נבואת משה עומד, ונבואת בלעם נופל וגלוי עיניים.
ישנם כמה פירושים במילים נופל וגלוי עיניים. יש פירשו הכוונה שבעודו בהקיץ – גלוי עיניים, כשהיה מקבל נבואה היה נופל משום שלא היה בדרגה הרוחנית לקבלת נבואה, כך שגילוי זה לא תאם את כלי הקיבול שלו ומשום כך נפל.
רבים מן המפרשים סבורים שהמילה נופל, משמעותה ישן, כך שנבואתיו היו בעיקר בחלום הלילה, מלבד בנבואה שמוזכרת בפרשתנו שנאמרה לצורכם של ישראל.
הרשב"ם מפרש – נופל או גלוי עיניים, כלומר בלעם התנבא לפעמים בחלום לפעמים בהקיץ.
דיון נוסף בהקשר זה בספר יהושוע (יג) מתואר שלב הריגתו של בלעם
וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם
כאן בלעם מתואר לא כנביא אלא כ'קוסם'. גם במהלך נבואתו של בלעם מוזכרים רמזים לזה, כגון "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים". על השילוב הזה בין נביא לקוסם עמדו כך חז"ל ויש שלוש גישות מרכזיות.
דעת ר' יוחנן בגמ' (סנהדרין קו) בתחילה נביא ולבסוף קוסם. כלומר בלעם היה נביא ובשלב מסויים פסקה נבואתו והפך לקוסם. באיזה שלב בדיוק? יש אמרו לאחר שביקש לקלל את ישראל (כך שיטת רש"י שם) יש אמרו לאחר שהציע את הצעתו להכשיל את ישראל בזימה (כך פירש היד רמ"ה בסנהדרין שם) והמהר"ל סבור שעוד קודם לכן מעת צאת ישראל ממצרים כשביקש משה שלא תשרה שכינה באומות העולם.
גישה שניה בין הראשונים - בלעם קיבל נבואתו על ידי 'קסמים', כלומר כפי שכותב הרמב"ן נדרש לפעולות ייחודיות כדי שתשרה עליו שכינה, ופעולות אלו נקראים 'קסמים', או 'נחשים'.
גישה שלישית (אבן עזרא, רד"ק יהושע שם בפירוש השני, רמב"ן באחד מפרושיו כאן) בלעם כל חייו היה 'קוסם', ורק לכבודם של ישראל התנבא לראשונה כאן בפרשתנו.
לא נכנס לדיון הרחב בדרגות הנבואה כפי שהאריך הרמב"ם במורה נבוכים, והרמב"ן ועוד רבים ולמקם את מקומו של בלעם בדרגות הנבואה השונות, אך כן נתמקד בסיום דברי המדרש שציטט על כך משל
משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.
לא ברור כל כך משמעות המשל והנמשל וכיצד זה קשור לנבואת בלעם. הנצי"ב בהעמק דבר כותב על כך יסוד חשוב במטרתה של נבואת בלעם –
וביאור המשל שהמלך מודיע לשר האהוב לפניו שמחר יעשה סעודה לכבוד פלוני, אבל לא יספר לו איך תהיה הסעודה וכמה מאכלים יעשה, שזה אינו צורך ותוספת כבוד לאותו שר בידיעה זו, מה שאין כן להטבח מודיע המלך כל מה שברוחו להרבות בסעודה, וזה לא משום כבוד הטבח אלא באשר הוא צורך הענין שאי אפשר לעשות הסעודה בלעדי הטבח, כך משה רבינו ידע לא בשביל צורך הענין, אלא לכבודו והנאתו לראות בגדולת ישראל, על כן לא הראהו אלא כללי הענינים, מה שאין כן את בלעם הודיע הקדוש ברוך הוא זה הפרט הרבה למען יודיע לאומות העולם גדולתן של ישראל ולמה המה מוכנים, וזהו דבר בלעם נופל וגלוי עינים. בשביל שאני אדם שפל ונבזה כמו משל הטבח על כן אנכי גלוי עינים
כלומר יש הבדל ברור כפי שנעמוד על כך להלן בין נבואת משה (ולדעתי גם יתר הנביאים) לנבואת בלעם, וכפי שנבאר להלן בלעם מגלה דברים במהותם של ישראל שאף נביא לא דיבר עליהם. הסיבה שלבלעם דווקא התגלה סודו של עם ישראל, משום שבלעם משמש כמו הטבח.
כשם שהמלך שמבקש לעשות סעודה, לשר החשוב שלו יודיע באופן כללי על כוונתו לקיים סעודה, אך לא יפרט לפרטים את התוכן וכיצד להכין אותה בדיוק, משום שזה תפקידו של הטבח ולא של השר. אך כמובן שלטבח עצמו נדרש פירוט רחב, על המרכיבים המנות ויתר השלבים, כך גם כאן משה משמש כשר, ולא נדרש ממשה לדעת את כל הפרטים בסודותיהם של ישראל, אך בלעם נדרש לדעת הכל ולדברי ההעמק דבר המטרה – כדי שיודיע לאומות העולם על גדלותם של ישראל ולמה הם מוכנים.
לאור דברים אלו, בניגוד למה שנשמע מפשט דברי המדרש שפתחנו בו שנבואת בלעם נועדה לאומות העולם, כדי להחזירם למוטב וכדומה, לאור דברי חז"ל אלו מבואר שגם זה נעשה בשביל ישראל, המטרה שיקום נביא לאומות העולם – ויספר על גדולתו של ישראל. ובהמשך יורחב עוד.
קללת בלעם
לאחר שעמדנו על מהות נבואת בלעם ומטרתה יש להבין מכך את כח הקללה שלו.
בלק שכר את בלעם לקלל, והמפרשים דנו האם אכן היה לבלעם כוח לקלל, ובאופן רחב יותר האם ייתכן בכלל שקללה תזיק לישראל.
"כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאור יואר"
כך קבע בלק וחז"ל פירשו שקביעה זו על סמך הסיוע של בלעם לסיחון מלך חשבון.
יש אמרו שאין לבלעם באמת כח לקלל, אלא כיון שהוא נביא וראה את העתידות, כשראה אדם שעתיד לבוא עליו משהו רע, קלל אותו והיו סבורים שהרע הגיע מכח הקללה. (אבן עזרא ועוד)
יש סבורים (כמו הרלב"ג) שכוח הקללה של בלעם מבוסס על מעשה כשפים.
אך הספורנו מביא אפשרות נוספת שכח הקללה של בלעם מבוסס על כך שהיה מקטרג לה' על מעשיו הרעים של אדם מסויים, ומכח זה אותו אדם נזוק. כלומר חיפש חולשה מסויימת והתמקד בה וגרם לקטרוג שגרם לנזק.
מהלך זה ניתן לראות בכל תהליך קללותיו של בלעם כפירוש רש"י לדוגמא "וירא משם קצה העם" את המוקצין שבהם, וכשהוא לקח אותו אל הפעור, משום ששם עתיד להיות חטא בעל פעור, וכן הזכיר את חטא העגל וכדומה.
גם בלק מדגיש לו "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", למצוא את הקצוות שדרכם ניתן למצוא את החולשה המובקשת כדי לפגוע בעם כולו.
ואכן לאחר הנסיון שנכשל הודה בלעם "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", וכפירוש רש"י ועוד, שאצל ישראל היחס לעונותיהם שונה מהיחס לעונות אומות העולם, ולא ניתן לבנות שרשרת תקיפה וקללה, על בסיס חולשה או חסרון שיש בישראל.
וילחם בישראל
האם בלעם סבר שהקללה שיקלל או החסרון שימצא בישראל דיו כדי להשמידם, סביר מאוד להניח שלא.
בפסוק מודגש
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר
בלק לא מבקש ולא חושב שהקללה כשלעצמה תשמיד את ישראל, אלא היא תסייע לו במלחמתו כנגד ישראל.
בספר יהושע (כד) מתואר מעשה בלק ובלעם
וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם
תוכנית הקללה של בלעם מוזכרת בפרשה, אך האם מואב נלחם בישראל?
מפרשים רבים שם סבורים שתוכנית הקללה עצמה היא המלחמה בישראל, אך אולי כפי שנזכר לעיל תוכנית הקללה היתה רק תוכנית מכת הפתיחה למלחמה רחבה יותר שמואב סברו להביס בה את ישראל.
אז במה בקשה הקללה לפגוע?
"ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל" אמרו חז"ל שבלק פחד מהצלחת ישראל במלחמת סיחון שראה במלחמה זו אירוע על טבעי, ומכך שעם ישראל נוצח שלא כדרך הטבע, ומזה חשש.
"ויקץ מואב" – פירש ר' חיים פלטיאל מלשון להקיץ בבוקר, כלומר מואב לא יכל לישון בלילה והקיץ מפני הפחד שעם ישראל יפתיע במכת פתע חשאית.
יש כמה הסברים בכפילות מפני העם, מפני בני ישראל. ופירשו רבים שמדובר כאן על שתי חוליות מרכזיות שמסייעות לישראל לנצח במלחמותיהם, האחד האחדות הלאומית שרבים מהעם מתאחדים יחד להלחם כאחד - מפני העם כי רב הוא, והחלק השני מפני בני ישראל, שמשמעות השם ישראל זה השררה על כוחות הטבע כלומר נלחמים שלא כדרך הטבע. (עי' אור החיים ועוד)
בעל עקידת יצחק ועוד פירשו שלכן בלק בדבריו פותח ביציאת מצרים "הנה עם יצא ממצרים" שיציאת מצרים היא הביטוי לכך שהעם מונהג שלא כדרך הטבע, ובפרט כפי שהוסיף האור החיים על פי דברי חז"ל שבלעם היה יועץ הכישוף של פרעה, וראה כיצד ישראל מתגברים על כוחות הטבע.
לאור זה בקשת בלק ונסיון קללת בלעם לא היתה אולי להשמידם, אלא להחסירם ממעלתם שמונהגים שלא כדרך הטבע, ולאחר שהם יונהגו בדרך הטבע יהיה קל יותר למצוא פתרונות טבעיים להתגבר על היתרון היחסי שלהם. כותב על כך 'באר מים חיים'
אולי אוכל נכה בו פירוש לחסר אותם ממעלתם הרמה שבהם כמו שפירש רש"י לחסר מהם ולא חסרון נפשות כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט כיון שנצחונם שלא בטבע רק לחסר אותם ממעלתם וסגולתם שיש להם מקונם וצורם.
והדרך לעשות זאת זה למצוא חסרון מסויים בעם, שיגרום למעלתם להיגרע ומעתה יונהגו כדרך הטבע.
ולא אבה ה' אלקיך
בפרשת כי תצא משה מתאר שוב את האירוע של בלק ובלעם ושם כתוב
" וְלֹא אָבָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ"
הביטוי "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע על בלעם", נשמע מכך שבלעם טען טענה מסויימת, שאולי היתה ראוייה להתייחסות אך ה' לא אבה לשמוע לו.
כלשון זו מופיע גם בספר יהושע (כד)
וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ
חז"ל בכמה מקומות (מהם בפסיקתא דברים) פירשו שהכוונה לקרבנותיו של בלעם, כלומר שה' לא אבה לקבלם.
אך לאמור ייתכן שה' לא אבה לשמוע על הקטגוריה ביקש בלעם לקטרג על ישראל.
במאמר עמוק ומקיף האדמו"ר מלובביץ' מדגיש הדגשה חשובה בפסוק, שכשבלעם טען את טענותיו כנגד ישראל, לא השיב ה' על טענותיו, אלא לא אבה לשמוע אותן.
מדוע? "כי אהבך ה' אלקיך" – כשיש אהבה למישהו מסויים לא רוצים לשמוע עליו טענות רעות, ולא טורחים אפילו להשיב על הטענות הללו.
כלומר יש כאן הנהגה יחודית של ה' באותה תקופה שחסם כל ערעור או קטרוג להכנס לפניו גם לא לצרכי דיון בלבד, וכפי שאמרו חז"ל שבאותן ימים לא היה כעס לפני הקב"ה. (ולא נרחיב כאן במשמעות הכעס המדובר) במאמר הנ"ל מרחיב בנושא על דרך הקבלה ולא נכנס לפרטים הללו.
בנבואת מיכה (ו) מוזכר גם כן מעשה בלק ובלעם
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְקֹוָק
פירשו במסכת ברכות (ז א) כנזכר לעיל שלא כעס ה' באותן הימים.
"ויהפך ה' אלקיך את הקללה לברכה" מעז יצא מתוק ומהנסיון לקלל יצאה ברכה ייחודית.
ברכות בלעם
בלעם ברך וניבא על ישראל שלושה נבואות מרכזיות, והרביעית קשורה לאחרית הימים ולא רק לישראל אלא גם לאומות העולם.
בנבואתו גילה בלעם על מהותם של ישראל מה שלא עשו הנביאים שלפניו. כלשון המהר"ל (נצח ישראל נז)
והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה.
על דבריו ניתן להוסיף מה שלא היו גם בנבואות שלאחריו, כל הנביאים דנו בהנהגת ישראל בהווה במעשיהם כרגע, וכדומה אף אחד לא דיבר בנבואתו על מעלתם העצמית והמהותית של ישראל כפי שניבא בלעם. מדוע?
המהר"ל שם מרחיב ברעיון שעדות צריכה להיות מבחוץ, ורק מי שמחוץ לעם ישראל יוכל להעיד על מעלתם כצופה מן הצד ולא מי שהוא חלק ממנו.
האברבנאל (יהושע שם) ועוד ביארו
וגם רצה שיברך אותם לפי שברכתו ג"כ יפחיד את העמים ותפול עליהם אימתה ופחד בשמעם ברכותיו ומה שנבא על ישראל
כלומר המטרה היתה שהעמים כולם יפחדו מישראל בעקבותיו גילויו של בלעם.
השל"ה (בלק – תורה אור) ועוד דיברו על כך שמהלך זה הוא מהלך היסטורי לדורות של הכנעת המקטרגים והמשטינים נגד ישראל, שנכנעים כנגד גדלות ישראל וסגולתם. כך שהיה צורך מיוחד שדווקא בלעם שמייצג את שונאי ישראל לדורותיהם, יברך את ישראל.
נבואות ברכותיו של בלעם כפי שניתן לראות בפרשה מחולקות לשלושה נבואות מרכזיות, "כי מראש צורים אראנו" , "לא הביט און ביעקב", "מה טובו אהליך יעקב".
יש הרבה מה לדיון במשמעות כל נבואה כשלעצמה, המהר"ל סבור שכל אחד מהם מכוון לתקופה אחרת בישראל. הנבואה הראשונה עוסקת בראשיתם של ישראל, הנבואה השניה עוסקת בסופם כלומר בהשלמתם של ישראל. ובין שתי הקצוות הללו נמצאת הנבואה על 'אמצעם של ישראל' כלשונו, כלומר הדרך שמובילה בין תחילת הדרך, לסופה.
כאמור בלעם מבקש בכל השלבים הללו למצוא חסרון בישראל, ולבסוף נמצא מברך.
ויהפך – את הקללה לברכה
"לֹא אָבָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ "
כאן זה המקום הראשון שמוזכר שלא רק שבמקום לקלל בלעם מברך, אלא שהקללה נהפכה לברכה.
אמרו על כך בסנהדרין (קה ב)
אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טבו אהליך יעקב, לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנתיך ישראל, לא תהא מלכותן נמשכת - כנחלים נטיו, לא יהא להם זיתים וכרמים - כגנת עלי נהר, לא יהא ריחן נודף - כאהלים נטע ה', לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - כארזים עלי מים, לא יהיה להם מלך בן מלך - יזל - מים מדליו, לא תהא מלכותן שולטת באומות - וזרעו במים רבים, לא תהא עזה מלכותן - וירם מאגג מלכו, לא תהא אימת מלכותן - ותנשא מלכתו
כיון שמברכת בלעם למדים מה היה בלבו, כנראה שהברכה שיצאה בסוף היא לא שונה מהקללה, אלא הקללה עצמה התהפכה לברכה, כלומר על אותן נושאים או ליתר דיוק את אותן חסרונות שמצא בלעם, אותן חסרונות עצמן קבלו מעכשיו 'מסגור מחדש' ונהפכו לברכה.
היפוך הקללה לברכה, כך אני סבור משמעותה שכל החסרונות שבלעם ביקש למצוא בישראל, הן עצמן קבלו פרשנות של ברכה. ובכך בלעם עמד על מהותם של ישראל שגם החסרונות הנראים לעין ייתכן ויתפרשו לטובה.
אחת הדוגמאות הבולטות = קושי עורף. כידוע חז"ל קבעו - (ביצה כה ב) עזין שבאומות ישראל, תכונת עזות יכולה להפרש כשלילית. אך בישראל היא מקבלת מימד חיובי וכפי שכותב הרמב"ן (ואתחנן)
כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כה ב) שלשה עזים הם ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב.
העוז הישראלי זה העמידה בנסיונות ובאתגרים מה שאין אומה אחרת שיכולה לעמוד בהם.
ומשה מבקש (פרשת כי תשא) "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", יש שפירשו ילך נא ה' בקרבנו, למרות שעם קשה עורף הוא. לדעת האברבנאל מתפרש כפשוטו בגלל שעם קשה עורף הוא, ילך ה' בקרבנו כי קשיות העורף כאן מתפרשת כחיובית משום שמכוחה, ישראל עומדים על עקרונותיהם.
כמובן כל זה כדוגמא לכך שניתן לראות תכונה בעם ישראל ולשפוט אותה לצד השלילי, או לראות בה ברכה. חז"ל אמרו (סנהדרין קו) כולם חזרו לרעה חוץ 'מה טובו אהליך יעקב', כאמור ייתכן שהם חזרו לרעה לא בעקבות דבריו של בעלם, אלא משום שהתכונות שעליהם בלעם מדבר ניתן להשתמש בה לטובה, וניתן להשתמש בהם לרעה, ואכן היו תקופות בישראל שנהפכו להם לרועץ.
מי מנה עפר יעקב
אחד מהדברים המרכזיים שניתן לראות כחולשה בישראל זה כמובן זמני הירידה והנפילה שפוקדים אותם.
חז"ל אמרו (מגילה טז א) עם ישראל משול לכוכבים ומשול לעפר, משום שכשעולים עולים ככוכבים מעל כולם, וכשיורדים יורדים עד העפר.
במסכת כתובות (סו ב) מסופר על העניות ששררה בעקבות חורבן הבית, ונפילת ירושלים לאחר המרד הגדול ברומאים
ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני וכו'
הדבר המפתיע שלאחר המצב הקשה הזה בחר ר' יוחנן בן זכאי לומר כך
בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה
האם על מצב שפל כזה ניתן לומר אשריכם ישראל?
המהר"ל שם עמד על זה ועוד רבים, אך כפי שניתן ללמוד ממקורות רבים (ויכתב בפני עצמו) שאצל עם ישראל ישנה תכונה שדווקא כשמגיעים לשיא החורבן, ומגיעים עד עפר, מתוך העפר קמים לתקומה חדשה. דווקא בזמן שבית המקדש נחרב ברמה ששועלים הלכו בו, משם צומחת בנייתה של ירושלים "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (מכות כד ב).
כך שלתפיסת ר' יוחנן גם על תקופת השפל שייך לומר עליה אשריכם ישראל, משום שלפעמים תקופת השפל מלמד על מעלתם של ישראל יותר מאשר תקופת הגאות, וכלשון חז"ל (מדרש רבה שיר השירים ד ו) – הרבה צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מבניינה.
ה'באר מים חיים' סבור שזה נכלל בכוונת נבואת בלעם "מי מנה עפר יעקב". הרש"ר הירש מפרש את הפסוק שאין לנו למנות ולהסתכל על תקופת 'העפר', אלא להסתכל קדימה על התקומה ועל הגדילה שתגיע. אך הבאר מים חיים סבור שכוונת הפסוק שיש להעריך ולייקר את תקופת 'העפר' משום שבתקופה זו נבנה עם ישראל מחדש, ומתוך תקופת העפר יקום העם היהודי ויצמח לתפארת – וכלשונו שם - כלומר מי יכול למנות גדולתן אפילו כשהם בדיוטא התחתונה ונמשלין אז לעפר.
וכשבלעם רואה תקופות שחורות בישראל וסבור שעם ישראל נפל, הוא לפתע מבין שגם כשעם ישראל נמצא לבדד – עדיין בגוים לא יתחשב - מעלתו העצמית והנצחית עדיין כאן.
הפיכת הקללה לברכה בפרשת בלעם, היא ל'מסגר מחדש' את תכונות ישראל ואת תקופות ישראל, בלעם היה סבור לראות בהם חולשה וקללה, התגלה שדווקא להפך טמונה בהם ברכה מיוחדת.
לסיכום
פרשת בלעם בהחלט ראוייה להחשב כפרשה בפני עצמה, יש לה לימודים יחודיים שלא נמצאים בשאר כתבי הנביאים, על מעלת ישראל הנצחית, וכפי שכותב השל"ה על כל אות ותג מהנבואות הללו נאמרו אין ספור דרשות.
הפיכת הקללה לברכה היא ראייה מחודשת על עם ישראל כולל על חסרונותיהם, שכולם מתפרשים לברכה.
בפרשת ויגש נכתב על יוסף ועל כך שכל מה שארע ליוסף ארע לציון ולירושלים, ואולי אחד מן המסרים החשובים, זה אותו 'מסגור מחדש' של האירועים, שיוסף כשנמכר על ידי אחיו לעבד למצרים, לא רואה זאת כמי שנזרק ונמכר לעבד, אלא כמי שנשלח להיות משנה למלך, ולהחיות עם רב.
אפשר בדרך זו להפוך המון אירועים בחיים שנראים כ'קללה' לברכה.
ונסיים בהוואי התקופה נאמר על ישראל "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" ולבסוף "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" לדברי הרמב"ן יש כאן שלושה שלבים וכל שלב מבטא התקדמות ביחס לשלב הקודם בגדולתם של ישראל. 'לביא' – 'ארי' והשלב האחרון ההשלמה הסופית 'לא ישכב עד יאכל טרף'.
בלעם כאמור ביקש לעקור את הכל כאביו המיתולוגי לבן, אך ישעיה בנבואתו (נד) הבטיח "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" במדרש תנחומא (תולדות ה) ישנו פירוט לכלים השונים שניסו העמים ליצור להשמדת ישראל ולא צלחו, ואחד הפריטים הבולטים ברשימה זו פרשת בלעם, כאן התוצר היה מסוג אחר נסיון למצוא חולשה וגנות בישראל, וגם הנסיון ה'רוחני' הזה נכשל, ונתפלל ונאחל שאיתו ביחד יתר הנסיונות של אויבי ישראל "לגרשנו מן הארץ" יכשל, וסופם יהיו כסופו של רבם בלעם.