פרשת פנחס - איש אשר רוח בו

בס"ד

פרשת פנחס – איש אשר רוח בו

מתוך כלל הנושאים הנדונים בפרשה זו נתמקד בפרשת מינוי יהושוע, אך פרשייה זו קשורה גם לחלק מן הנושאים שקדמו לה.

סדרי הנושאים בפרשה עד מינוי יהושע הם 'ברית השלום של פנחס', 'מניין חוזר של עם ישראל', 'חלוקת הארץ לשבטים', 'בנות צלופחד", "משה מצטווה לעלות ולראות את הארץ", "משה מבקש מנהיג שיחליף אותו".

כפי שנראה להלן יש קשר בין הפרשיות כשאחד מוליד את השני.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:

יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקֹוָק עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:

וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה

משה מבקש בשלב זה למנות מנהיג מחליף ומציב מספר דרישות ממנהיג זה.

הפרשה נפתחת בפסוק ייחודי מאוד "וידבר משה אל ה' לאמר" , משמעות המילה לאמר בדרך כלל זה לומר לאחרים, ולכן כשה' מדבר עם משה לאמר יש לזה משמעות לומר לאחרים, אבל מה המשמעות "וידבר משה אל ה' לאמר".

חז"ל ציינו שזה אחד משלושה מקומות שנכתב בדרך זו, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" , "ויצעק משה אל ה' לאמר" וכן אצלנו "וידבר משה אל ה' לאמר" (וכפי שמביא רש"י בריש פרשת ואתחנן). ובכולם המשמעות שמשה דרש תשובה הודיעני אם תעשה כך אם לאו.

כמובן שזה מחדד את חשיבות הגדולה שראה משה במינוי מנהיג מתאים לדור שאחריו, ואולי כפי שפירשו חז"ל בכמה מקומות שהמילה לאמר מתפרשת גם לדורות (כגון דברים רבה ב ו ועוד) וכפי שכותב בקדושת לוי - רק באמת שמשה ביקש זה שהשם יתברך יעמיד מנהיג טוב על ישראל, ולא על דורו לבד ביקש רק ביקש על כל הדורות הבאים. וזהו 'לאמר', לכל הדורות הבאים ביקש כן.

הדברים הללו יש להם בית אב במדרש חז"ל (שיר השירים רבה א) המדרש מתייחס לפסוק בשיר השירים "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, ומפרש המדרש כך –

רבי ברכיה פתר לה בקרייה הדין (במדבר כז) יפקד ה' אלהי הרוחות, יפקד ה' אמר לפניו רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מי ומי הרועים שאתה מעמיד על בניך, איכן פירושו של דבר כן הגידה לי שאהבה נפשי, אומה שאהבם נפשי אומה שנתתי נפשי עליה, איכה תרעה, בימי מלכיות, איכה תרביץ בצהרים, בשעבוד מלכיות, שלמה אהיה כעוטיה, ר' עזריה אמר שלמה שלא אעשה למה בעיני חבריך על עדריהן חילול שמים בדבר בניך בצרה ועדרי חבריך ברווחה

הדברים שנויים גם בזוהר (ויקרא יז א)

רבי אבא פתח (שיר א) הגידה לי שאהבה נפשי וגו' אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך וגו' הני קראי אוקמוה חבריא במשה בשעתא דהוה סליק מעלמא דאמר (במדבר כז) יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' אשר יצא לפניהם וגו' ותנינן, דעל גלותא אתמר

כלומר לגישה זו יש לראות את בקשת משה "יפקד ה' אלקי הרוחות" שמשה מבקש לדעת את כל הנהגת ישראל לדורותיהם, כולל בשעבוד מלכויות, משום שעם ישראל מכונה בפיו של משה העם "שאהבה נפשי" ולכן מבקש לדעת "איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" כלומר כיצד יונהג העם לאורך שנות גלותם.

וכשה' משיב למשה - קח את יהושוע איש אשר רוח בו, כנראה שלגישה זו תשובת ה' למשה שהרוח אשר ביהושע תלווה את ישראל לא רק למשך שנות חייו של יהושע, אלא גם לדורות, הרוח הזו, תנהיג את ישראל גם בתקופת שעבוד מלכויות. וצריך כמובן להבין במה דברים אמורים, ומדוע משה בוחר כעת לבקש על מעמדם של ישראל בגלותם.

יפקוד ה'

מדוע מבקש דווקא עכשיו שימונה המנהיג. פשוטן של דברים משום הפרשיה הקודמת שאומר לו ה' "עלה אל הר העברים וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן" ולכן משה מבקש למנות מנהיג שיעבור עם העם את הירדן. אך חז"ל במדרש רבה מבקשים לכרוך את בקשת המנהיג לא רק לפרשיה הקודמת "כי לא תעבור את הירדן" אלא גם לפרשיה שקדמה לה "בנות צלפחד".

מה הקשר ביניהם? בדרך אחת מבארים במדרש רבה

יפקד ה' מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.

כלומר הקשר הוא שמשה סבר שכיון שהתחדשה הלכה שבנות צלפחד יורשות אפילו שדיני הירושה המקוריים הם אצל בנים, אם כך גם בני משה יירשו גדולתו. וה' השיבו נוצר תאנה יאכל פריה, והגדולה תגיע ליהושע משרת משה הנאמן.

לא כל כך ברור כיצד באופן ישיר משה למד מבנות צלפחד לירושת בניו, אך כפי שנראה להלן ייתכן שמשה למד מבנות צלפחד איזה דרישות נדרש ממנהיג.

משה דורש ממנהיגם של ישראל שבנוסף לכך שיוציאם ויביאם, גם שיצא לפניהם ויבוא לפניהם. מה המשמעות של דרישה זו.

רש"י כותב על כך

לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש

מפקדי ישראל לדורותיהם לא ישבו בחפ"ק אחורי וניהלו קרב אלא יצאו בראש הגדוד, ולכן הדרישה שהמנהיג יצא לפניהם ויבוא לפניהם.

במאמר לספר שמואל (ב פרק א) נכתב על הספדו של דוד לשאול ויהונתן שיש פירשו כוונת דוד "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה" ההדגשה - בתוך המלחמה, מעידה על התפעלותו של דוד ששאול ויהונתן לא נשארו כמפקדים מרחוק אלא היו ממש בתוך המלחמה.

מעבר להקשר של נושא זה להלכות מלכים ומלחמותיהם, הדרישה הזו מבוססת על כך שהמנהיג רואה את העם ויורד אליהם, כפי שיבואר עוד להלן.

אך כנראה שהדרישה המרכזית שמשה דרש מהנהיג רמוזה בתואר הייחודי שמשה מכנה את ה' בפסוקים "אלהי הרוחות לכל בשר".

כיון שתואר זה משה מכנה בעת הבקשה על בחירת מנהיג, כנראה שיש קשר בין הביטוי 'אלקי הרוחות', ובין המנהיג, ואכן ניתן לראות כך מהמשך הפסוקים "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" – חשוב שהמנהיג יהיה איש אשר רוח בו, ולכן משה מבקש מאלקי הרוחות למנות איש אשר רוח בו.

בתורה מופיעה עוד פעם נוספת הביטוי אלקי הרוחות, בפרשת קורח בעת מחלוקת קורח ועדתו על משה "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". האם יש קשר בין מחלוקת קורח ועדתו ובין בחירת יהושע, ולכן הביטוי המשותף אלקי הרוחות שמופיע בשני המקומות? צריכים לעמוד על משמעות הביטוי אלקי הרוחות לכל בשר.

אלקי הרוחות

בביטוי אלקי הרוחות בהקשר של בחירת יהושע יש בין המפרשים שתי גישות עיקריות.

חלק ממפרשי הפשט פירשו שאלקי הרוחות פירושו שה' יודע מחשבות ומסתרי רוחו של כל אחד ואחד, כך שה' יודע איזה איש ואיזו רוח מתאימה להנהגת ישראל וכלשון האבן עזרא -

אל אלהי הרוחת - שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי

אך רש"י ועוד כותבים וזה מבוסס על מדרשי חז"ל –

אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו

ה' מכונה אלקי הרוחות משום שמכיר רוחו של כל אחד ואחד, וכך ביקש משה שמנהיגם של ישראל ידע להנהיגם כל אחד ואחד לפי דעתו ורוחו.

לשון מדרש הגדול

יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר. האל שהוא יודע דעת ורוח שלכל אחד ואחד, איזו רוח גבוהה ואיזו רוח נמוכה, איזו רוח הומיינית ואיזו רוח קפדנית. וכן הוא אומר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג, טו), ואומר ותוכן לבות יי' (משלי כא, ב).

כלומר להבנה זו הרעיון המרכזי מתמקד בכך שהמנהיג צריך להתמודד עם השוני של כל אחד ואחד, ולהנהיגם בהתאם.

בפרשת קורח שמשה גם כן משתמש בביטוי זה אלקי הרוחות – פירש רש"י שם – יודע מחשבות, ויודע מי חטא. וזה כמובן מביא אותנו לדיון במשמעות הביטוי רוחו של אדם, רוח חכמה רוח גבורה, וכדומה. מה משמעות הרוח בהקשר הללו שמופיעים פעמים רבות בתנ"ך. יש המון מקורות ונעתיק כאן מדברי הרש"ר הירש בפרשת תרומה שסכם רבים מהם

יוסף הצדיק, המחונן בדעת עליון, הוא "איש אשר רוח אלהים בו" (בראשית מא, לח); על בצלאל נאמר: "וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" (להלן לה, לא); על בלעם: "ותהי עליו רוח אלהים" (במדבר כד, ב); משה נצטווה לסמוך ידו על יהושע, כי הוא "איש אשר - רוח בו" (במדבר כד, ב), "מלא רוח חכמה" (דברים לד, ט); על בחירי זקני ישראל נאמר: "ואצלתי מן - הרוח אשר עליך" (במדבר יא, יז), ומשה מבקש: "ומי יתן כל - עם ה' נביאים כי - יתן ה' את - רוחו עליהם" (שם, פסוק כט); דוד המלך אמר: "רוח ה' דבר - בי ומלתו על - לשוני" (שמואל ב' כג, ב); על ישראל אמר הנביא: "רוחי אשר עליך ודברי אשר - שמתי בפיך" (ישעיה נט, כא); "אצק רוחי על - זרעך" (שם מד, ג); ובאחרית הימים: "אשפוך את - רוחי על - כל - בשר" (יואל ג, א); "מי - תכן את - רוח ה'" (ישעיה מ, יג); "אויל הנביא משגע איש הרוח" (הושע ט, ז); "ויחפש רוחי" (תהלים עז, ז); "אכן רוח - היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (איוב לב, ח); "ורוח מבינתי יענני" (שם כ, ג). בכל המקראות האלה, וכן בהרבה מקראות אחרים, הרוח הוא יסוד הדעת והמעניק דעת.

כלומר אם נסכם את המקורות שהובאו עד לכאן, התואר רוח מתייחס לדעת וחכמה.

לעומת זאת יש לה גם משמעות אחרת

לעומת זאת, נתבונן במקראות הבאים: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" (במדבר יד, כד); "ויבאו כל - איש אשר - נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את - תרומת ה'" (להלן לה, כא); "ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי - הקשה ה' אלהיך את - רוחו ואמץ את - לבבו למען תתו בידך" (דברים ב, ל); "רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם" (שופטים ט, כג); "רוח ה'" היתה על יפתח (שם יא, כט), פעמה את שמשון (שם יג, כה) ולבשה את גדעון (שם, ו, לד) ואת עמשי (דברי - הימים א, יב, יח); על מלך אשור: "הנני נתן בו רוח… ושב לארצו" (מלכים ב' יט, ז); על כורש: "העיר ה' את - רוח כרש" שיתן לישראל לעלות לירושלים; הנביאים מדברים על "רוח זנונים" המתעה את האדם (הושע ד, יב; ה, ד); על "רוח הטמאה" שה' יעביר מן הארץ (זכריה יג, ב); דוד המלך מתפלל: "ורוח נכון חדש בקרבי", "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יב; יד); ויחזקאל מנבא על "רוח חדשה" שה' יתן בקרב ישראל (יא, יט; יח, לא; לו, כו; כז, יד). בכל המקראות האלה הרוח אינו יסוד הדעת, אלא הכוח המניע את הרצון למעשה טוב או רע מבחינה מוסרית

הרוח בכינויים הללו זה מעין אנלוגיה כפי שהרוח בעולם המטאורולוגי מניעה דברים, כך רוחו של האדם היא הכוח הדוחף והמניע את האדם לפעולה טובה או רעה.

אז האם הרוח מייצג את הדעת, או את הכוח הדוחף לפעולה מסכם שם הרש"ר –

הרוח מעניק דעת, בינה, חכמה, ובעת ועונה אחת הוא הכוח המניע את הרצון המוסרי ואת המעשה המוסרי.

אפשר לדון בקשר שבין שתי הגורמים הללו, הדעת מול הדחף לפעולה והתקדמות. אך ניתן להסביר בצורה פשטנית יותר שהדף הפנימי של האדם להתקדם ולפעול מבוססת אף היא על הדעת, האדם בעיני רוחו רואה איזה יעד נכסף, הדעת שבו מציגה ומאירה לו את היעד החשוב, וכך נוצר בתוכו דחף לפעול כדי להגיע אליו. כך שהרוח היא אכן הדחף להתקדם ולפעול, אך כדי שהיא תפעל הגורם הראשי שמניע אותה היא הדעת.

כאמור משה מבקש מנהיג שיודע להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד, לאור דברי הרש"ר הירש במשמעות הרוח, - הכוח הדוחף להתקדמות ולפעולה, לאור זה ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד יכול לקבל משמעות נוספת.

הרב אליעזר קשתיאל בספרו סימן לבנים (פנחס) מדבר על כך שיש שתי דרכים לאחד בין השונים, דרך אחת לטשטש את השוני שקיים ביניהם, התוצאה היא אולי תהיה אחדות, אבל הבעיה בגישה זו שאז אנחנו מאבדים את הייחודיות שכל אחד ואחד מביא אותו, אנחנו הופכים את החברה, לאחידה בדעותיה במחשבותיה, מה שפוגע ביצירתיות הייחודית של היחיד. (פחות או יותר הגישה הסוציאליסטית הקיצונית).

הדרך השני לשמור על השוני שבין אנשי החברה, אך למצוא ערך עליון גבוה יותר שאליו כולם מכוונים כך שהוא משמש ככוח המאחד במקביל לשוני שבין האנשים, ללא צורך לבטלו. עד כאן דבריו בקצרה.

הזכרנו בעבר את דברי המהר"ל שהכוח המאחד של ישראל זה ה' אחד, כלומר ערך עליו שמחבר ומאחד לתוכו את כל השינויים שבין האנשים, אך עדיין שומר על השינויים שביניהם ועל הייחודיות האישית של היחיד.

ואם נחבר את התפיסה הזו למשמעותה של הרוח, הדחף לפעול. יצא כך משה ערב הכניסה לארץ מבקש מנהיג לא רק שיאחד את העם, אלא במקביל לאחדות בעם ידע לשמור על הייחודיות של כל אחד ואחד, וזה המשמעות מנהיג שידע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. מנהיג שיכיר ביצירתיות שיש בכל אחד וידע לממש את כולן למטרה הנעלית של בניית העם והארץ .

דווקא בכניסה לארץ חשוב להדגיש שוב את הערך של כל יחיד ויחיד, וכפי שנכתב בעבר מדברי הנצי"ב שארץ ישראל מתחלקת לשבטים, ומתחלקת לבתי אב, למרות האפשרות לחלק באופן רחב את הארץ לכל ישראל ללא חלוקה שבטית ומשפחתית וכדומה, משום שבמקביל לערך העליון שבאחדות, חשוב גם שכל שבט כל בית אב וכל יחיד יביא גם את הייחודיות שלו לבניין הארץ.

איש אשר רוח בו

יהושע מכונה איש אשר רוח בו. רוב מפרשי הפשט פירשו שמשמעותו בעל רוח גבורה, תעוזה, וכדומה.

ניתן להוסיף עוד שכבר בתחילת ספר יהושע למדים על חשיבותו של יהושע לחזק את רוח העם לקראת המלחמה. בפרק ב' קוראים על המרגלים ששולח יהושע לרגל את הארץ ובפרט את יריחו, כפי שכולם מכירים המרגלים מגיעים לבית רחב, וחוזרים ליהושע בלי מידע מודיעיני של שרטוטים מדויקים, או מפות מוכנות להבין את מבנה העיר כדי לכבשה, לדברי הרלב"ג המרגלים נשלחו מראש לא בשביל זה, אלא בשביל לבחון את רוח העמים היושבים בארץ כנען, מתוך מטרה לחזק את רוח עם ישראל כשישמעו שעמי הארץ יראים ופוחדים, יתחזק לבם לקראת המלחמה.

וכפי שאכן היה הלכו לבית רחב (רבים טוענים משום שגדולי העיר היו מצויים אצלה) וגילו שנמוגו כל יושבי הארץ מפני ישראל, כשיהושע שמע על כך היה מובטח שיריחו תיכבש וישראל ינצחו. בסופו של דבר יריחו כידוע נכבשה בדרך נס ששקעו חומותיה וכו', אבל הנס לדעתו של יהושע קשור לרוחו של העם ולבטחונו בהצלחתו ובישועת ה'.

כך שיהושע אשר רוח בו, מבין את חשיבותה של הרוח בהצלחת המלחמה ודואג להאציל מרוח הבטחון והגבורה שנמצאים בו גם לעם הלוחמים.

הרמב"ן כותב על רוחו של יהושע (הדברים נמצאים בכתבי הרמב"ן קסב, דרוש תורת ה' תמימה)

יש יחידים בבני אדם יחיד כללי, שיודע ומבין כל החכמה וכלול בכל הדעות, ומי שיש בו דעת ומבין רזים דומה לנביא. וזהו שנאמר ביהושע "איש אשר רוח בו"

יהושע במהותו היה כלול מכל ישראל, כלומר היתה לו רוח שיכולה לכלול ולהכין את העם כולו.

האלשיך בפרשה כותב כך

והוא, כי הנה ידענו מחכמי האמת, כי נפש משה רבינו עליו השלום היתה כוללת כל כללות ששים רבוא ישראל. ותהי להם כערך בחינת שורש האילן אל בחינת הענפים, שעל ידי כן השפע הטוב יורק ממנו עליהם להטיב להם

משה היה כלול משישים רבוא על פי חכמי הקבלה, ולכן משה מבקש שגם הבא אחריו יוכל לכלול שישים רבוא וידע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

לא נרחיב כאן בהבדלים בין הנהגת משה ובין הנהגת יהושע (נכתב בספר יהושע פרק א), אך לפחות בנקודה זו משה מבקש שהנהגת תהיה שווה ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

בנות צלפחד

כאמור מדברי המדרש בקשה משה לאיש אשר רוח בו, קשורה לבקשת בנות צלפחד לנחלה בארץ ישראל. הרא"ם (ר' אליהו מזרחי במדבר כז טו) מתקשה באמת מנין לחכמים לקשר בין הדברים, הגיוני יותר שהגורם לבקשת משה מבוססת על הפרשייה שסמוכה אליה "וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה".

יש שאמרו (שמע שלמה כאן) משום שגם פרשה זו ("וראה בעיניך כי לא תעבור") איננה במקומה אלא בספר דברים, ולכן אכן פרשת בנות צלפחד ופרשת "יפקד ה' אלקי הרוחות" אכן סמוכות זו לזו. ויש עוד פירושים בנושא זה על כל פנים כאמור על פי חז"ל פרשייה זו של מינוי יהושע, מושתתת על פרשיית בנות צלפחד.

על בנות צלפחד אמרו חז"ל חכמניות היו, ובמדרשי חז"ל כתוב שראו מה שלא ראה משה, ואשרי בשר ודם שה' מודה לו כפי שאמר להם "כן בנות צלפחד דוברות" ולא נאריך כאן בכל פרשת בנות צלופחד, אך במהות הסיפור של בנות צלפחד עמדו חז"ל על שתי נקודות מרכזיות. רש"י כותב -

(סד) ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשתמ בנות צלפחד לכאן:

ראשית יש כאן חידוש הרי גזירת המרגלים היתה בשנה השניה לצאת ממצרים, סיפור בנות צלופחד היה בשנת הארבעים כפי שכותב רש"י על הפסוק "ותקרבנה". אך כנראה שחיבת הארץ בנשים זה עניין מהותי בנשים ולא רק בבנות צלופחד. ולכן לא נגזרה על הנשים גזירת המוות בעקבות חטא המרגלים.

אך כפי שהדגישו חז"ל מבנות צלופחד למדים על חיבת הארץ וכבר עמדו על כך המפרשים כידוע, כיצד ניתן לראות את בקשת הנחלה שלהם כחובבי הארץ, אולי זה מחיבת נכסים ורכוש. ולא נאריך בזה.

על חיבת הארץ ייחסתם התורה למשפחה מנשה בן יוסף שאף הוא חיבב את הארץ, ואכן גם יהושע בן נון מצאצאיו של יוסף קשור לחיבת הארץ. ולא נרחיב בפרטים אלו.

נקודה שניה שמודגשת בפרשיה זו כפי שעמדו עליה חז"ל במדרשים על אומץ לבם, ועל כך שבאו ברוח גבוהה וחיובית, לדרוש את נחלת אביהם גם אם לפי הכללים ייתכן שאינן זכאיות "למה יגרע שם אבינו", וכפי שניתן להשוות זאת לפרשת פסח שני שגם שם נטענה טענה זו "למה נגרע", בשתי המקרים התחדשה הלכה ופרשה חדשה מתוך רוח גבוהה ואומץ לב.

בספר בית ישראל (דרוש מו) טוען שלכן פרשת "יפקוד ה' אלקי הרוחות" נגזרה מפרשת בנות צלופחד משום שאחרי שמשה ראה שבבקשה וברוח גבוהה השיגו בנות צלופחד הישג מרשים ולא צפוי, סבר שאולי גם הוא ישיג בבקשתו הישג דומה – שיירשו בניו גדולתו. וכפי שכותב במדרש רב הנ"ל.

אך ניתן להציע שהקשר הוא כאמור אחרי שפרשת בנות צלופחד למדה על כוחה של גבורת הרוח, ביקש משה למנות "איש אשר רוח בו".

ומידתו של יהושע כאמור ללכת עם רוחו של כל אחד, ולהעצים אותה לקראת הכניסה לארץ.

במאי עסיקתו – ברוחות

בתלמוד במסכת גיטין (לא ב) ישנו מעשה מופלא בהקשר של – רוחות

רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו, אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא, א"ל אידך: מקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: ברוחות. אמר להו, הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולן,

כלומר רב הונא ורב חסדא ישבו ללמוד, חלף לידם איש המכונה גניבא. איש שאומנם ידע תורה, אבל כפי שמצויין מרבה במחלוקת. הם התלבטו האם יש צורך לקום לכבוד אדם שכזה. כשהוא הגיע אליהם שאלם במה אתם עוסקים. ולמרבה ההפתעה אמרו לו – ברוחות, וכפי שהגמ' ממשיכה על החשיבות של הרוחות לקיום העולם, ועל הסכנה שברוחות להחרבת העולם כשהם יוצאות מהמינון הנכון.

יש הסבורים שלא באמת עסקו בנושא זה, אך הם ציינו את הנושא הזה, כדי לרמוז לגניבא עניין חשוב שקשור למעשיו של גניבא שניתן ללמוד מהרוחות.

בדרך הרמז יש שאמרו שכוונתם למשנה – כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. – וזה הרמז שעסקו ברוחות.

ר' חיים פלאג'י (בספרו ובחרת בחיים) מציע דרך אחרת בעיסוק ברוחות.

נרחיב מעט את דבריו כפי שידוע לנו היום מן המחקר, רוח צפונית ורוח דרומית לפעמים מגיעים בעוצמה בכיוונים מנוגדים, רוח צפונית הקרה ורוח דרומית מקו המשווה, בנסיבות מסיימות ימשכו לאיזור דליל יותר בלחץ אויר ושניהם ימשכו בכיוונים מנוגדים לאיזור מסויים.

מה שצפוי לקרות אז, ישנם שתי תרחישים מרכזיים. התרחיש הראשון הניגודיות, שתי הרוחות יפגשו ובגלל שהרוח הצפונית קרה יותר תגרום במהירות גבוהה לרוח הדרומית היבשה והחמה לעלות למעלה, הלחות תתגבש לענני גשם סופות ברקים כבידות ולסערות קשות לרוב בלב ים. ייתכן מצב שנקודת המפגש בין שתיהם לא תהיה חזיתית, אלא רוח אחרת תחלוף לצד הרוח השניה ואז יווצר מערבולת סיבובית שיוצרת את הטורנדו המפורסם.

אך בתרחיש השני אם הרוחות יפגשו במקום יחסית חם כמו באיזור קו המשווה בתרחיש כזה שתי הרוחות יתחממו יעלו מעלה יהפכו לענני גשם חשובים ויקיימו את העולם ואת ה'ריאות הירוקות שלו' – האמזונס.

ר' חיים פלאג'י מפרש כאן האמוראים רמזו לגניבא אנחנו דנים ברוחות, או בניהול ניגודים נכון, לפעמים הניגודים יכולים להביא לסיכון לפיצוץ ולחורבן, ומצד שני הם יכולים להוות את הצמיחה החשובה ביותר, וזה רמז עבור גניבה שמרבה במחלוקות, שידע למצוא את המאחד במקום את המפלג.

כפי שכבר ציינו חז"ל רוח יכולה להיות רוח חיונית שהעולם לא יכול להתקיים בלעדה. (כמבואר במסכת תענית ג ב) ומצד שני יכולה להיות רוח סערה שמחריבה את העולם.

רוחו של האדם רוחו של כל יחיד יכולה ליצור ניגודיות קשה שתוביל להרס וחורבן, אך יש מנהיג שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד ולהשתמש ברוחות השונות כדי להביא חיים ופריחה בעולם.

כותב על כך ר' חיים פלאג'י

ולכן, שפיר אמר הכא "אלהי הרוחות לכל בשר", דאיש על העדה צריך שיהיה סובל כמו הרוחות הבאות זה כנגד זה.

אלקי הרוחות על דרך הרמז של ר' חיים פלאג'י משמעותו ה' יודע לאחד בין הרוחות המנגדות זו את זה, ולהביא בשילוב שתיהם חיים לעולם, במקום חורבן בניגודיות שביניהם.

במחזור ויטרי (תצב) ישנו פיוט לחתן וכלה שחיברו ר' יוסף קימחי בקטע מסויים כתוב כך

חי לעד בורא גילים ושמחות. יחדש עולמו אלהי הרוחות. וינוסו אנחות. וישיגו הנחות. להשמיע קולות בשירות ותשבחות. וקול מבשר סולו. סולו המסילה. ברוך משמח חתן עם כלה

אולי הבחירה להשתמש בתואר אלהי הרוחות בהקשר של חתן וכלה, קשור גם לזה, רוחותיהם של האיש והאשה שונים, אך הברכה והתקווה שידעו להלך כל אחד לפי רוחו של האחר, והרוחות המנוגדות יתמזגו יחד וישתתפו כל אחד בדרכו בבניין עדי עד.

לסיכום

משמעות התואר בפרשת מינוי יהושע, "אלהי הרוחות לכל בשר", כדי לכבוש את הארץ נדרשת רוח גבוהה רוח גבורה, ואולי היא חשובה לכיבוש הארץ יותר מכל טקטיקה צבאית אחרת. אך בנוסף לכיבוש הארץ נדרשת אחדות בין רוחות העם, וצריך מנהיג שידע להלך לפי רוח כל אחד.

כמובן שזה לימוד לפרשת יהושע בן נון, אך בנוסף זה גם לימוד לכולנו, על החשיבות לאחד בין הרוחות המנגדות, לא לבטל אותן, להעצים כל אחד בפני עצמו, אך יחד עם זה לגרום להם לפעול בהרמוניה.

כפי שציינו מדברי מדרש רבה והזוהר, בתפילת משה כאן רמוזה גם התפילה לדורות לקיומו של עם ישראל בשנות גלותו. וייתכן שבתפילת משה "יפקד ה' אלקי הרוחות" כלולה התפילה, שה' לדורות יכלול ויאחד בין הרוחות השונות בעם ישראל, שלא ינועו בכיוון הניגודיות ההרס אלא לכיוון הצמיחה והבנייה המשותפת.

כידוע שהדיבור מכונה רוח. כתרגום הנודע לרוח ממללא – רוח מדברת. הרוח מטבעה כאמור יכולה להיות חיובית, ויכולה להיות הרסנית. כך גם הדיבור – "מות וחיים ביד הלשון" (בליקוטי מוהר"ן הרחיב עוד על הקשר בין הרוח לדיבור).

רמזו הדורשים בהפטרת השבת 'דברי ירמיהו'

וַיִּשְׁלַח יְקֹוָק אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ

ה' שם דיבור בפיו של ירמיהו, ובכוח הדיבור להרוס ולהאביד אבל גם לבנות ולנטוע, כך זה גם לימוד עבורנו שהדיבור – הרוח יכולה לבנות ולהרוס, ורק צריך להשתמש בכוח זה בצורה נכונה.

ה'משנה שכיר' שאל –

למה הוקבעה תפלת משה בשביל מנהיג הגון בסדר פנחס, דידוע דסדר פנחס קורין תמיד בבין המצרים שהיא אבלות חורבן בית מקדשינו

התשובה אולי כאמור שתפילת משה היא תפילה לדורות, לאחד בין הרוחות המנוגדות ובין חטאי בין אדם לחברו שהחריבו את המקדש, ואנו מקווים בימים אלו מכח תפילתו של משה לתקן את חטאי בין אדם לחברו, כדי לבנות את המקדש מחדש.