בס"ד
כי תצא
פרשת כי תצא היא הפרשה המרובה במצוות מכל יתר פרשיות התורה - למניין בעל החינוך ישנם 74 מצוות בפרשה זו בלבד.
מדרשי חז"ל בפרשה פותחים בדרשה על הפסוק (משלי ה ו)
אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע
זה שאמר הכתוב - (משלי ה) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כעניין שנאמר (ישעיה מ) ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל והמצווה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה מה עשה הקדוש ברוך הוא לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום מנין שנאמר (משלי ה) נעו מעגלותיה לא תדע
מבין המצוות המרובות בפרשה ציינו חז"ל את מצוות שילוח הקן
כך לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנא' (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך והקלה שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים שנא' שלח תשלח את האם וגו' הוי כי יקרא קן צפור.
הלכות שילוח הקן התפרשו בפרק י"ב במסכת חולין, ובשו"ע (יורה דעה רצ"ב), נעמוד על משמעות מצוות שילוח הקן, מעט על טעמי המצווה, וכפי שיבואר לחלק מן הטעמים יש גם השלכות הלכתיות.
טעמי המצווה
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
המחשבה הראשונית שטעם המצווה משום רחמים, כלומר כדי למנוע צער מהצפור שרואה בעיניה בלקיחת בניה.
כידוע הגמ' בברכות (לג ב) שוללת לכאו' תפיסה זו – המשנה שם קובעת שהאומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' משתקים אותו. משמעות האמירה על קן צפור יגיעו רחמיך פירש רש"י
אנשים שהיו מראים עצמם כמתכונים להעמיק בלשון תחנונים, ואומרים: רחום וחנון אתה, ועל קן צפור יגיעו רחמיך, שאמרת לשלח את האם
מדוע משתקים אותו מה לא בסדר בתפילה זו?
אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות
הדעה הראשונה סבורה שהבעיה משום שמטיל קנאה במעשה בראשית כלומר שה' חס על צפור ולא על בעלי חיים אחרים. או כפי שהוסיף הר"ן במגילה (טז) שהרי גם בעופות עצמם לא בכולם יש שילוח הקן כגון עופות טרפה או עופות טמאות וכדומה, האם רחמי ה' רק לעופות טהורים ממין מסויים? וזה החיסרון באמירה זו.
הדעה השנייה משום שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. פירש רש"י -
מדותיו - מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו.
כלומר הבעיה בהסברת מצוות שילוח הקן כמצווה שמהותה רחמים על הציפור, בעוד שאינה אלא גזירה.
כפי שיתבאר להלן ניתן לתת טעם למצווה, אך לא לקבוע שהוא הטעם היחידי או המרכזי, וכנראה שזה הבעיה באמירה זו. יש מקום לומר ששתי הדיעות בגמ' הולכות למקום אחד שכיון שמסביר את מצוות ה' כרחמים על העוף גרידא מבלי לציין שיש בהכרח טעמים גדולים נוספים, זה גם 'מטיל קנאה במעשה בראשית', משום שאם מדובר ברחמים גרידא על העופות מדוע דווקא במינים אלו.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (מורה נבוכים ג מח) כידוע סבור שאכן עיקרה של המצווה רחמים על העופות ולהלן לשונו
וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם
ומקשה הרמב"ם על שיטתו כיצד יתיישבו דבריו עם הקביעה של חז"ל שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו
ומפרש הרמב"ם
כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני
כלומר לדעת הרמב"ם אכן יש תפיסה בחז"ל שרואה את כל המצוות כגזירות בלבד ללא טעם, אך יש דעה שניה שהרמב"ם הולך בעקבותיה שלכל המצוות יש טעמים.
ייתכן להוסיף שהרמב"ם יסבור שהאמוראים שנחלקו בפירוש המשנה 'על קן צפור יגיעו רחמיך' מה הבעייתיות באמירה זו, נחלקו בעיקרון זה, הדעה השנייה סבורה שאין להציע טעמים למצוות, אך הדעה הראשונה סוברת שניתן להציע טעמים למצוות והבעיה באמירה זו 'שמטיל קנאה במעשה בראשית'. (וכפי שכתבו חלק מן הראשונים הבעיה בעיקרה בתפילה, אך לא בדרשת טעמי המצוות בלבד).
הרמב"ם סבר שדברי הגמ' 'שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות’ כוונתם שאין לחפש כלל טעמים למצוות אלא לקבלם כגזירות בלבד, אך כפי שיבואר להלן רוב הראשונים סבורים לא כך בפירוש המשפט הזה, הבעיה לשיטתם בקביעה מוחלטת שטעם המצווה הגלוי – כגון רחמים על הצפור הוא הטעם היחידי למצווה. אך בנוסף גם את המשפט הזה יש מפרשים קצת אחרת.
לשיטת הרמב"ם שעיקרה של המצווה משום הרחמים על העוף בלבד, יש להוסיף מלשון הרמב"ם עצמו במשנה תורה, ששופך אור על כמה פרטי הלכה חשובים בשילוח הקן, בפרספקטיבה זו של רחמים על הצפור.
הרמב"ם (שחיטה יג ז) כותב
לקח את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח, שלח את האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר, לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת על האפרוחים, אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר.
בהלכה זו הרמב"ם כמובן לא דן בחלק הרעיוני של המצווה אלא בחלק ההלכתי בלבד, והרמב"ם קובע כלל שהאיסור זה רק לקחת את האם על הבנים וכפי שהודגש אסור לצוד אותה במצב שאיננה יכולה לברוח משום הבנים שהיא מגינה עליהם.
אם נחבר את הכלל הזה לטעם המצווה שבספר מורה נבוכים, הרחמים על קן צפור נדרשים דווקא בצפור משום שהיא מוסרת את עצמה להגנת בניה, ולכן נחשבת 'כחסרת אונים', שאיננה יכולה לברוח משום הגנת בניה.
החתם סופר (קלט ב) מרחיב יותר בביאור שיטת הרמב"ם
והנ"ל מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' וי"ו לא אסרה תורה אלא כשהיא מרחפת על בניה ועי"ז שהיא מרחפת על בניה אינה יכולה לפרוח ולהשמט מידינו נמצא ע"י שהיא מרחמת ומגינה על בניה ע"י היא נתפשת בידינו. וזה אינינו מדרך הישר שיארע להעוף מכשול ע"י פעולה טובה שלו שמגין על בניו. וע"כ הותר לאחר ששלחה יכול לחזור ולתופשה כי אז אין התפישה והמכשול בא לה ע"י שרחפה על בני' שהרי כבר נשתלחה והיו יכולה לפרוח ולהשמט. ואם תגבר עלי' יד האדם לצודה בפריחותה אחר שילוחה אין בכך כלום עיין שם בקיצור מתק לשונו והוא טעם מקובל ויפה ראוי למי שאומרו:
ההדגשה לשיטתו בכך שהציפור איננה פורחת משום שמוסרת נפשה להגנת בניה, ואיננו מדרך הישר שהעושה דבר טוב כל כך יילכד בגללו.
האור שמח על הרמב"ם על בסיס זה מסביר פרטי הלכות שונים בהלכות שילוח הקן שאין חובת שילוח הקן במצבים אלו כגון אפרוחים שאינן צריכות לאמן ועוד דוגמאות, ולדעתו זה מבוסס על כך שהציפור כבר אינה קשורה אליהם בעבותות אהבה, משום שאיננה צריכה להגן אליהם באופן מלא, ולכן הצער שלה פוחת.
ברור שלא ניתן וכנראה שאין צורך להסביר את כל פרטי הלכות שילוח הקן בגישה זו, משום שבהחלט יש עוד טעמים רבים למצווה, אך זה מעין תוספת טעם לשיטתו של הרמב"ם, ומעבר לכך מדובר בהחלט במסר חשוב שנוגע גם אלינו וכלשון 'העמק דבר'
ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים, דהאם היה ביכלתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגין על האפרוחים או על הביצים, על כן תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים, ומלמדנו על הא דאיתא חולין ד' פ"ד ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והי' העולם, וזה היסוד למדנו ממה שחסה התורה על האם שהגינה בנפשה על האפרוחים, ומ"מ אינו אלא גזירה
הלקח החשוב בין היתר הוא מה החשיבות ומה הגמול המגיע למוסר נפשו על הגנת האחר, שזוכה להגנה מיוחדת ולרחמים מיוחדים שלא זכו אליהם בריות אחרות. ובהחלט זה נוגע לתקופתנו על רבים מעם ישראל שמסרו ומוסרים את נפשם להצלת האחר.
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן בפירושו לתורה ראשית קובע שוודאי לכל המצוות יש טעם
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כא ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (פסחים קיט א) ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה.
ובביאור האמירה שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואין אלא גזירות פירש הרמב"ן
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד
כלומר המצווה אינה מבוססת על כך שהקב"ה מרחם על הציפור, אלא עיקרם של המצוות הוא האדם, ואם נבקש לתת טעם למצוות שילוח הקן מטעמי רחמים, לא הרחמים על הציפור יהיו במוקד, אלא המוקד הוא בקניית מידת הרחמים בליבו של האדם - המטרה המרכזית של המצוות לזכך את הבריות כלומר להפוך את האדם לטוב יותר, לעקור ממנו מידת אכזריות ולטעת בו מידת הרחמים.
האבן עזרא עמד על סמיכות פרשת שילוח הקן, לפרשת השבת אבדה. ייתכן לדברי הרמב"ן הם קשורות מאוד ששתיהן מבוססות על מידת הרחמים בלב האחד כלפי חברו.
האברבנאל (כי תצא) סבור שגם הרמב"ם כוונתו כדברי הרמב"ן
והנה על האמת דברי הרמב"ן ז"ל אין להרהר עליהם כי אמת יהגה חכו. אבל אומר אני שבכלל דברי הרב המורה דבריו ושלא חדש בזה דבר עליו
לשיטתו גם לרמב"ם כשמדברים על רחמים על הציפור, הוא ודאי כדי שהאדם ירכוש מידת הרחמים.
המהר"ל מאידך (תפארת ישראל ו) מרחיב שגם האידיאל הגדול שהאדם ירכוש מידת הרחמים, אין לכוון אליו כמטרה בפני עצמה אלא רק משום שכך ציווה ה', כך שבאמת בסופו של דבר המצוות הם גזירות וגם המצוות שמכוונות לתיקון מידותיו של האדם.
כילוי המין
ראשונים נוספים הציעו טעם נוסף שלקיחת האם על הבנים משמעותה כילוי המין האם וגם הבנים כאחד, ולכן דרשה התורה להפריד ביניהם ולא לקחת האם על הבנים. כך מרחיב האברבנאל בתפיסה זו.
הלקח מכך כותב ספר החינוך (תקמה)
משרשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב כי עיניו על כל דרכי איש וגו', ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום
הרעיון שציוותה התורה להתחשב בקיום המין מלמדת על השגחת ה' הפרטית גם על מיני בעלי חיים, והדאגה שלו לקיום המין, מה שמחדד את אמונת ההשגחה הפרטית.
הספורנו כותב רעיון נוסף
הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:
המסר לדעתו על הדאגה לא לקחת אם על הבנים הוא – גמילות חסדים, המחשבה והדאגה על כך שיימשך קיומם של עופות וציפורים הנחוצים לעולם, וגם גמילות חסדים 'קטנה כזו' מזכה בשכר גדול אריכות ימים בעולם הזה ולעולם הבא.
סוד שילוח הקן
הרמב"ן בפירושו כבר מביא
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד וכו',
הרמב"ן מצטט ומפרש את הסוד אך לא באנו בסוד ה' כדי להבין את עומק דבריו.
הרשב"א (א צד) בתשובתו גם כן רומז לכך –
ועל ענין הפרט שבא בכתבך הרמז על מצות שלוח הקן ורמזת אתה עליו שני פנים לתורה. ואמנם דע כי אי אפשר לגלות טעמה שיש בה לבעלי הקבלה כי אם יחיד שבדור לשתי סבות. אחת מצד המוסר והשנית מצד המקבל וכו'.
מדברי שניהם למדנו שיש בה סוד מסויים שמתגלה רק ברמז.
כפי שאמרו חז"ל ששילוח הקן מצווה קלה ובכל זאת שכרה רב 'אריכות ימים' וכדברי הגמ' בקידושין (לט ב) באותו ילד שקיים שילוח הקן ונפל מן העץ ומת – 'למען יאריכון ימיך' – לעולם שכולו ארוך. בנוסף לכל זה במדרש רבה (דברים ו) כתוב
ד"א מהו שלח תשלח את האם אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח מנין שנא' (ישעיה לב) משלחי רגל השור והחמור, ד"א אמר ר' תנחומא אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח שנא' (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והוא יבא וינחם אתכם מנין שנא' (שם /מלאכי ג'/) והשיב לב אבות על בנים.
סגולת המצווה להחיש את הגאולה ולהביא את המשיח ואליהו הנביא, מדוע?
הזוהר (פרשת שמות דף ח' ואילך) מרחיב במשמעות 'קן צפור' שרומז לשכינה שרובצת ומגינה על בניה, וגילוי השכינה על ידי המשיח, עיין שם בהרחבה בדברים הנשגבים.
בתיקוני זוהר (תיקון שישי) כפי שציטטו מפרשים רבים מרחיב במשמעות העמוקה של מצוות שילוח הקן, ותוך כדי הדברים כותב שם הזוהר שזה מעורר רחמים על ישראל, כשהיונה פורחת מעל בניה היא צועקת לרחמים לפני המקום, וכך מתעוררים רחמים גם על ישראל שבגלות.
לדעת הזוהר כאמור יש משמעות לשילוח הקן כמעורר רחמים וכמחיש הגאולה.
האחרונים דנו האם שילוח הקן זו מצווה קיומית רק כשרוצה לקחת את הבנים מחוייב לשלח את האם, אבל אין כלל עניין לחזר אחר המצווה או לעשותה אם לא מתכנן לקחת את הבנים, או שאכן ישנו עניין כזה.
לא נאריך בדיון ההלכתי עצמו רק במה שנוגע לדיון הנזכר לעיל. טוען החוות יאיר (סז) שאמנם לפי טעמי הפשט חובת שילוח הקן איננה מצווה לשלח את האם במהות, אלא רק כדי לא לקחת את האם על הבנים מטעמי רחמים וטעמים נוספים שהוזכרו לעיל, אך לטעמו של הזוהר ישנו עניין חשוב לקיים את המצווה כדי לעורר רחמים על ישראל.
החתם סופר (סימן ק) משיג עליו שלדעתו הש"ס לא סבר כטעמו של הזוהר, ולכן אין כל עניין לחזר אחר מצווה זו. הדיון הזה נוגע כמובן להשפעת תורת הסוד והקבלה על עולם ההלכה, ולא נרחיב בעניין זה, רק להראות שהטעמים השונים יש להם גם משמעות הלכתית.
אם נבקש לחבר בין טעם הפשט – כדברי הרמב"ן לחנך אותנו במידת הרחמים, ובין טעמו של הזוהר לעורר רחמים על ישראל, ייתכן שיש קשר בין מידת הרחמים באדם ובין הרחמים של הקב"ה כלפי האדם, שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
השפת אמת (כי תצא) כותב
כי המצות הם הנהגת מלכותו ית"ש ונמסר לבנ"י כפי מה שמקיימים למטה כך נעשה בשמים.
כלומר כל פעולה שישראל עושים על הארץ זה משפיע על העולמות העליונים. כפי שמרחיב ביסודות אלו הנפש החיים ועוד.
וממשיך -
ולכן כשרוצין לגלות מדת הרחמים למעלה מזמנים לאיש ישראל קן צפור כדי שיתעורר רחמים על ידו כמ"ש בזוהר כי הכל נעשה באמצעות איש ישראל כנ"ל.
'כי יקרא קן צפור' רק במקרה ולא במזומן לכך, כפי שפירשו חז"ל, כשנקרה קן צפור לפני האדם ובפעולות שילוח הקן הוא מחזק ומחדד את מידת הרחמים בקרב לבו, מידת הרחמים שמאירה בלבבו משפיעה גם על מידת הרחמים העליונה, וכשם שלבו מתמלא רחמים על היונה, כך ה' מתמלא ברחמים על השכינה – כנסת ישראל – המשולה ליונה.
היסוד הזה שרחמים על הבריות אצל האדם, מעוררת רחמים משמים על ישראל רחב מאוד, ונביא רק דוגמא אחת ממדרש רבה (בהר לד מרגליות) נצטט את הסיפור לא כלשונו אלא מתורגם לעברית
בתקופתו של רבי תנחומא היו ישראל זקוקים לתענית גשמים.
באו אצלו ואמרו לו: רבי, גזור תענית.
גזר תענית, יום אחד, שניים ושלושה ולא ירד גשם.
נכנס ודרש לפניהם. אמר להם: בניי התמלאו רחמים אלו על אלו והקדוש ברוך הוא מתמלא עליכם רחמים.
חילקו צדקה לענייהם וראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לרבי תנחומא ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן והעבירה כאן?!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריו והביאוהו לפני הציבור. אמר לו: זו, מי היא לך?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: ריבון כל העולמים מה אם זו שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך "חַנּוּן וְרַחוּם" (תהלים קמה, ח) ואנו בני ידידיך אברהם, יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים.
מייד ירדו גשמים ונתרווה העולם.
ר' חיים שמואלביץ למד מסיפור זה שהרחמים ה'לא טבעיים' שהפגין האיש כלפי גרושתו שלרוב היחסים ביניהם בכעס ובשנאה, הרחמים הללו עוררו רחמים מן השמים ונעשה נס לישראל בזכותו.
משום כך שילוח הקן מעורר רחמים על ישראל ובכך מחיש גאולת ישראל.
בעל הטורים כורך את שילוח הקן עם בניין המקדש -
והארכת ימים. וסמיך ליה כי תבנה בית חדש. לומר לך אם תבנה בית חדש עשה לו מעקה כדי שיאריכו בו ימים ולא יפלו ממנו וימותו. ועוד רמז עיקר אריכות ימים הוא בשביל בנין בית חדש, שהוא בית המקדש.
האם יש קשר בין בניין 'הבית החדש' בית המקדש השלישי לשילוח הקן? כאמור כל זה כלול בדברי הזוהר, על הרחמים הגדולים שמתעוררים בזכות מצוות שילוח הקן.
הרחיבי מקום אהלך
בהפטרת השבת
רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְקֹוָק:
הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי:
כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:
המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה (לשון המלבי"ם). כיון שבזמן הגאולה צפויים להגיע מבניה של המדינה רבים רבים, צריכה היא להרחיב מקום כדי ליישב את כולם.
כלשון חז"ל בפסיקתא (יב)
וכשישוב הקדוש ברוך הוא לירושלם הוא מחזיר הגליות לתוכה, שנ' אלה מרחוק יבואו הנה אלה מצפון ומים וגו' (ישעיה מט: יב). ויכולה היא להחזיק, אלא הקדוש ברוך הוא או' לה הרחיבי מקום אהלך
בנוסף כפי שציינו חז"ל כל המתים שעתידים לחיות מכל שנות גלות ישראל יקומו ועתידין להגיע לארץ הקודש, כך שהארץ בהכרח תצטרך להתרחב מאוד כדי להכיל את כלל בניה. במדרש תנחומא (צו יב) מובאות דוגמאות להתרחבות רוחנית שמאפשרת לרבים להיכנס במקום קטן
ואת כל העדה הקהל, א"ל להיכן א"ל אל פתח אהל מועד, א"ל משה רבש"ע ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן אל פתח אהל מועד ואינו אלא בית סאתים, א"ל הקדוש ברוך הוא ועל דבר זה אתה תמיה השמים האלו לא כדוק של עין הם ואני הוא שעשיתים מראש העולם ועד סופו שנאמר (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת, ואף לעתיד לבוא כך אני עושה בציון כל אותן האוכלסין מן האדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדין והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה, מה אני עושה להם אני מרחיבה שנאמר (שם /ישעיהו/ נד) הרחיבי מקום אהלך, מהיכן אתה למד מהר סיני כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא עליו מיד נרחב שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן,
גם במשכן גם בהר סיני וכך גם ארץ ישראל עתידה להתרחב לקבל את בניה.
בנבואת זכריה (ט)
מַשָּׂא דְבַר יְקֹוָק בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַיקֹוָק עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד:
ומבאר האברבנאל (ישעיה נד)
ואמר האריכי מתריך על שאר ארצות מהקני והקניזי והקדמוני שעתידין ישראל להורישם וגם זכריה (זכריה ט, א) אמר משא דבר ה' בארץ חדריך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון להגיד שתתרחב א"י יותר ויותר ממה שהיתה בימים הראשונים,
מוזכרים כאן 'דמשק' 'חמת' (הידועה כיום בשם 'חמה') איזור סוריה של היום, בנוסף מוזכר גם 'צור' ו'צידון' שמוכרים כיום לכל אזרח, ארץ ישראל עתידה וכיום היא כבר מתחילה להתרחב מעבר לגבולותיה המוכרים. (עי' בהרחבה בבאר משה - ירושלימסקי (סימן סה) שמצטט לא מעט מקורות על נבואת התרחבות הארץ לעתיד לבוא).
ישנן דיונים הלכתיים סביב התרחבות זו, האם אכן קדושת ירושלים או קדושת ארץ ישראל לענייני מצוות התלויות בארץ, תחול על המקומות החדשים וכדומה. אך בכל מקרה קדושת הארץ המסלקת את טומאת ארץ העמים, ומעלתה כשער השמים יחול גם על מקומות חדשים. כך שלא מדובר על התרחבות של כיבוש שטחים חדשים בלבד, אלא שקדושת ישראל וירושלים עצמה תתרחב מתוכה החוצה למקומות נוספים. (הדגשה זו חשובה ומבוארת היטב באוהל יעקב פרשת ויחי).
בזוהר (חדש שיר השירים יח ב) מבואר שעיקרון התרחבות ארץ הקודש והמקדש, מבוססים על כך שבמהותם הם לא בני הגבלה, ההגבלה כיום למקומם לתחום מסויים הוא מכח מגבלות החומר, וצמצום, וכדומה אך לעתיד לבוא הם יצאו 'מהכבלים' המגבילים אותם, ויתרחבו כפי האופי האמיתי שלהם.
כלשון הרמח"ל (מאמר הגאולה) הנודע
ועתה אודיעך סוד גדול בענין תיקון העולם. כי הנה כתוב (ישעיה נד ב): "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי", והוא סוד גדול. כי בזמן בית המקדש היתה הקדושה מצומצמת בארץ הצבי ולא היתה יוצאת החוצה ובזמן הגלות נצטמצמה יותר וחזרה להיות נקודה קטנה, והנה בזמן הגאולה במהרה בימינו תשוב להתרחב על הארץ הקדושה, שגם היא תהיה עוד רחבת - ידים מאד, ועל זה נאמר: "הרחיבי מקום אהלך"
נושא זה בהחלט חשוב כשלעצמו, והוא מלמד על גדלותה האמיתית של הארץ הקדושה. אך יש להוסיף כאן את דברי הגר"א (משלי יח טז) על הפסוק "מתן אדם ירחיב לו" שהרחבת ארץ הקודש, 'הרחיבי מקום אהלך' שמוזכר בהפטרה, קשור ל "מתן אדם ירחיב לו", וארץ ישראל תתרחב מכח 'מתן אדם' – נתינה חסד ורחמים כלפי האחר.
בספרי המוסר (ומהם במכתב מאליהו א קונטרס הנתינה) מודגש שבניגוד למה שסבורים שנתינה מצמצמת מרכושו או מהישגיו של הנותן, לתפיסת התורה הנתינה 'מרחיבה', כלומר הנותן מתרחב מעבר לגבולות האישיים שלו, לעבר האחר כך שהנתינה במהותה היא 'הגדלה' ולא צמצום.
התפילה והתקווה שלנו שנבואת 'הרחיבי מקום אהלך' תתקיים בקרוב, אך אם נרחיב את עצמנו ב 'מתן אדם ירחיב לו' נוכל בכך להרחיב מהרה את אדמת הקודש.
לסיכום
"כי אתה תאיר נרי" כך אמר דוד בתהילים, בניגוד לנאמר בשמואל (ב כא) "כי אתה נירי ה'", שירת התהילים היא השיר של כל ישראל (אברבנאל שמואל) ובשיר זה דוד מבקש להדגיש שאמנם את נר ישראל יאיר ה', אך עלינו להביא את הנר בעצמנו. כלומר לעשות מעשה קטן שיעורר רחמים והשפעה מלמעלה.
דיברנו על מצוות שילוח הקן שמעוררת רחמים על ישראל, והכוח המרכזי הוא דווקא משום שהיא מחזקת בלבנו את מידת הרחמים, וכשיהודי מחזק אצלנו את מידת הרחמים משמים מתנהגים איתו גם כן במידת הרחמים.
סיימנו בהפטרה על כך שנתינה חסד ורחמים כלפי השני מעבר לכל סגולתם הגדולה, הם גם צפויים לקיים את ההבטחה 'הרחיבי מקום אהלך'
ונזכה לשתי ההבטחות הגדולות האלו, שיתעוררו רחמים על ישראל, תורחב הארץ הקדושה, וישלח משיח ואליהו הנביא כדברי המדרש.