פרשת נצבים וילך - התקומה מן הקללות והקושי

בס"ד

פרשת נצבים – וילך

לאחר פרשת הקללות והתוכחות - פרשת כי תבוא, מגיעות פרשיות נצבים וילך. (לפעמים מחוברות ולפעמים לא).

בגמ' במסכת מגילה (לא)

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה

לפי הדברים הללו פרשת כי תבוא וקללותיה צריכות לחתום את השנה. לפי סדר הפרשיות שבידינו לעולם פרשת כי תבוא לא תהיה הפרשה האחרונה בשנה, אלא כאמור פרשת נצבים – או פרשיות נצבים וילך יהיו בסוף השנה. אז כיצד תתקיים תקנת עזרא לחתום את השנה ולסיים את קללותיה. כפי שיבואר הראשונים כבר עמדו על כך.

בפסוקים בפרשת נצבים רואים קו די ברור שממשיך את פרשת כי תבוא. קללות פרשת כי תבוא מסתיימות בפסוק –

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב

כלומר הברכה והקללה היא חלק מאירוע רחב יותר של כריתת ברית חוזרת מלבד הברית שנכרתה בהר סיני. פרשת נצבים מדגישה שכולכם 'ראשיכם שבטיכם זקניכם כל איש ישראל' נצבים ושותפים בברית הזו שראשיתה בפרשת כי תבוא כאמור, והמשכה בפרשת נצבים.

הרמב"ן כותב על סדר כריתת הברית בערבות מואב

ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה - ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, אבל לא הוצרך להזכיר זה

כלומר לדברי הרמב"ן מדובר בהליך דומה לכריתת ברית המוכרת לנו ממעמד הר סיני ואחריו.

מדוע נדרשים לכריתת ברית חדשה מלבד הברית שכבר נכרתה? מה מוסיפה הברית הזו?

כידוע על שאלה זה עמדו רבים. לא נרחיב בכל השיטות אלא את עיקריהם בלבד.

חז"ל (במקומות רבים ומהם בסוטה לז ב) פירשו שברית מואב מוסיפה דין 'ערבות', בחורב כריתת הברית הייתה כל אחד אחראי למעשיו בלבד, בברית החדשה בערבות מואב נוסף ש'כל ישראל ערבים זה לזה'. וכפי שמצטט רש"י כאן על פי הגמ' בסנהדרין (מג ב) בפועל דין ערבות חל רק מעת שעברו את הירדן, אלא שכעת קיבלו על עצמם שיהיו ערבים זה לזה לכשיעברו את הירדן. במקום אחר נכתב בהרחבה על היסוד הזה שעם ישראל נידון כ'עם', ולא כיחידים רק לאחר הכניסה לארץ

במדרש תנחומא (נצבים ג) כתוב הסבר אחר

ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהן כאן מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני בטלוה ואמרו אלה אלהיך לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו

ברית חורב כביכול הופרה בחטא העגל, ולכן נדרשים לברית חדשה קבועה ונצחית 'ברית ערבות מואב'. (יש הרבה להעמיק בדברים מדוע ברית חורב ניתנת להפרשה וברית ערבות מואב לא).

האברבנאל בפירושו מרחיב בדרך נוספת שברית חורב אמנם ברית נצחית היא וכלשון חז"ל 'מושבע ועומד מהר סיני' אך היה צורך בברית נוספת בערבות מואב ערב הכניסה לארץ משום שבנוסף לברית הכללית ששייכת לכל אחד גם בחוץ לארץ, יש ברית נוספת שהיא 'ברית הארץ' כלומר כללים ומסרים חשובים שקשורים ליישוב ישראל בארצו, כך שברית ערבות מואב היא ברית ייחודית לקראת הכניסה לארץ ונוגעת לחיי ישראל בארצו, בנוסף לברית חורב שנוהגת גם בארץ וגם בחו"ל.

וכיון שעתה הם היו נכנסים לארץ ומתחילין בירושתה. היה מהראוי שיכנסו בברית' אחר לחייב את עצמם במשמרת המצוה כמשפט אלהי הארץ. כי על מנת כן יבאו בה וירשוה. וזהו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית' אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון בירושת הארץ

לכל הפירושים הברית המדוברת בפרשת נצבים היא ברית ערבות מואב הכלולה מברכות והקללות של פרשת כי תבוא.

גם בהמשכה של פרשת נצבים – בפרשיית התשובה נאמר כך

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

פרשת התשובה שמוזכרת כאן מבוססת על הברכה והקללה של פרשת כי תבוא.

לאור הקדמה זו כותב רבינו ניסים גאון, פרשת נצבים שעומדת בין פרשת כי תבוא לסיומה של השנה, איננה מהווה הפסק, משום שפרשת נצבים ממשיכה את פרשת כי תבוא, ולכן עדיין מתקיימת תקנת עזרא 'תכלה שנה וקללותיה'. תוספות (בבא בתרא פח ב) ציטטו את דבריו

מכאן אין נראה לר"י פירוש רב נסים גאון דפירש דהאי דמחלקים וילך מאתם נצבים כשיש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יום טוב אף על פי שהיא פרשה קטנה ומחברין מטות ומסעי שגדולות יותר היינו משום דבעינן שיתמו שנה וקללותיה שיש קללות באתם נצבים ואין אנו רוצים שיכנסו תוכחות של שנה שעברה בשנה הבאה

רבינו ניסים גאון מסביר על בסיס התפיסה הרואה את פרשת נצבים כהמשכה של פרשת כי תבוא, את הנוהג להפריד לפעמים את פרשיות נצבים וילך, למרות היותם פרשות קצרות, והסיבה לכך כותב שהוא כדי לסיים את השנה בפרשת נצבים משום 'תכלה שנה וקללותיה'.

תוספות השיגו על דבריו והוכיחו מהגמ' שם שפרשת הקללות היא רק פרשת כי תבוא ולא פרשת נצבים. (כאמור ייתכן שגם רבינו ניסים מודה לזה, אך פרשת נצבים ממשיכה את הברית שמבוססת על הברכות והקללות של פרשת כי תבוא).

ואת מיקומה של פרשת נצבים בין הקללות לתחילת השנה הסבירו תוספות כך –

אבל נראה לר"י דלהכי אנו קורין לעולם אתם נצבים לפני ר"ה כדי להפסיק בפרשה בין קללות דשנה שעברה דוהיה כי תבוא לשנה הבאה

אמנם עזרא תיקן לקרוא את פרשת כי תבוא סמוך לסוף השנה משום תכלה שנה וקללותיה, אך לא רוצים לחתום את השנה בקריאת הקללות, ולכן מפסיקים ביניהם בקריאת פרשת נצבים, שמהווה מעין 'הפסקה' בין הקללות לסיומה של השנה.

פרשת התקומה

בביאור אותה 'הפסקה' שמשמשת פרשת נצבים בין הקללות לשנה החדשה, ניתן להבין שפרשת נצבים נחשבת כ'נטרלית', אך כפי שיבואר ייתכן שפרשת נצבים איננה רק הפסקה מהקללות אלא מלמדת יחד עם פרשת וילך, כיצד להתרומם מן הקללות. פרשת כי תבוא מלאה בתוכחות על חורבן הארץ האומה והמקדש, ופרשת נצבים מבקשת ללמד איך 'מתייצבים', ואיך קמים לאחר החורבן, איך עם ישראל יכול לשוב בחזרה לבוראו גם לאחר הנפילה הקשה.

במדרש תנחומא (נצבים א) כתוב כך

אמר חזקיה בנו של רבי חייא למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בת"כ מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו מיד קרא אותן משה והיה מפייסן מה כתיב למעלה מן הענין ויקרא משה אל כל זקני ישראל וגו', המסות הגדולות וגו', ותבואו אל המקום הזה וגו', ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה ולא עשיתי אתכם כלייה וכו' , לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר (דברים ח) למען ענותך ולמען נסותך וגו', וכך אמר להם משה לישראל אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כולכם

לאחר הקללות עם ישראל נשבר ואמרו מי יכול לעמוד בקללות הללו, וכפי שמבאר הכלי יקר בביטוי 'מאה קללות חסר שתיים' שישראל נרתעו בעיקר מהקללות שלא התפרשו בתורה - 'גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה' משום שיש כאן תוכחה שלא התפרשה ולא נודע היקפה.

והתשובה לתחושת השבר הזה – 'אתם נצבים היום' – הביטוי הזה והפסוקים שיבואו עוד בהמשך עשויים לעודד את רוחו של העם, ולהחזיק אותו חזק גם בתקופת המשבר והחורבן.

נעמוד על ארבעה עקרונות שניתן ללמוד מפרשת נצבים, שמלמדים על היכולות לעמוד בתוכחות ובקשיים, וכפי שיבואר כולם נוגעים לעם ישראל כולו כעם, וגם לכל יחיד ויחיד.

ואתם בני ישראל לא כליתם

העיקרון הראשון כפי שמפורש בדברי מדרש תנחומא הנ"ל – שלא עשיתי עמכם כלייה – נצח ישראל. נרחיב מעט בעיקרון זה ובמה שניתן ללמוד ממנו.

ידועים דברי היעבץ (הקדמה לסידור בית אל) על נס נצחיות ישראל

מִי שֶׁיְּעַיֵּן בְּיִחוּד עִנְיָנֵנוּ וּמַעֲמָדֵנוּ בָּעוֹלָם, אֲנַחְנוּ אֻמָּה פְּזוּרָה… מָה רַבִּים הָיוּ צָרֵינוּ, מֶה עָצְמוּ נָשְׂאוּ רֹאשׁ הַקָּמִים עָלֵינוּ מִנְּעוּרֵנוּ, לְהַשְׁמִידֵנוּ… חֵי נַפְשִׁי כִּי בְּהִתְבּוֹנְנִי בְּנִפְלָאוֹת אֵלֶּה, גָּדְלוּ אֶצְלִי יוֹתֵר מִכָּל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

נעמוד מעט על הנס הזה ומשמעותו לדורות

נצח ישראל מובן אצל רבים כמשהו כללי לעם כולו, ולא משהו שנוגע לכל יחיד ויחיד, כלומר סבורים שמשמעותה של ההבטחה היא שעם ישראל כעם יתקיים לנצח, אך אין הבטחה כזו על כך יחיד ויחיד.

בנבואת מלאכי (ג ו)

כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם:

האבן עזרא בפסוק זה פירש – כי אם מת האב, יחיה הבן. כלומר לגישה זו המשמעות שעם ישראל לא יכלה, הכוונה כעם באופן כללי.

אך חז"ל פירשו את הפסוק הזה באופן רחב יותר 'לא כליתם' מתייחס לכל יחיד ויחיד מן העם, שיחיה לנצח ולא יכלה לעולם. גם בפטירתו ימשיך בחיי הנשמות בגן עדן וישוב לחיות בארץ לתחיית המתים.

ובגמ' במסכת סוטה (ט) דרשו על פסוק זה שלמדים מכך שגם כשיש גזירות ותוכחות רבות, עם ישראל לא ישבר ולא יכלה מהם

אמימר מתני להא דרב חיננא בר פפא אהא, מ"ד: כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם? אני ה' לא שניתי - לא הכיתי לאומה ושניתי לה, ואתם בני יעקב לא כליתם - היינו דכתיב: חצי אכלה בם, חצי כלין והן אינן כלין.

חיצים אלו הכוונה לגזירות וקשיים, אך הם לא נועדו כדי לכלות את ישראל, והם אכן לא יכלו את ישראל אלא להיפך נועדו בשביל לקיימם ולחזקם.

בדברי שמואל הנביא (שמואל א טו)

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם

זו הפעם הראשונה שמופיע ביטוי כזה על הקב"ה – נצח ישראל.

ובנבואת מלאכי שהזכרנו לעיל – כי אני ה' לא שניתי - לכן - אתם בני ישראל לא כליתם. כלומר הקשר העמוק והחזק בין הקב"ה לישראל הופך את ישראל לנצחיים כשם שהקב"ה נצחי.

החיד"א (פני דוד נצבים) מרחיב ברעיון זה על פי דברי חז"ל שכדי להפיל אומה בעולם הזה צריכים להפיל את השר – המלאך שלה בעולמות העליונים, אך כיון שלישראל אין שר אלא הקב"ה בעצמו הוא מלכם, כפי שהוא נצחי, כך ישראל עמו נצחיים.

המהר"ל (נצח ישראל י) מצטט את דברי הירושלמי

ובירושלמי דתענית (פ"ב ה"ו), ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקדוש ברוך הוא שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני מניח את בני ישראל הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (ר' יהושע ז, ט), שהוא משותף בנו, עד כאן.

המהר"ל מרחיב במשמעות העמוקה של הביטוי 'שיתף שמו בשמם', אך מה שלמדים מכך שסוד נצחיות ישראל בכך ש'עמו אנכי בצרה', לא רק מסייע לו בצרה אלא עמו ממש, שיתף שמו בשמם, ולכן נצחיותו של הקב"ה חלה על בניו.

נושא זה חשוב כשלעצמו אבל נתמקד בשתי נקודות שעליהם מבוססת נצחיות ישראל, שמבוארים בפרשתנו.

הדבר הראשון מבואר בדברי מדרש תנחומא (נצבים ג) שחלקו הובא לעיל תוך כדי דברי המדרש על כך שישראל לא כלים כותב כך –

ואם תאמר מפני מה העכו"ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין, לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים עט) שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו', אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין שנאמר (שם /תהלים/ קיו) כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו',

היסורין לא יכלו את ישראל משום שהיסורין עצמם גורמים לישראל להתקרב יותר לקב"ה ולהתחבר יותר לנצח ישראל.

דבר נוסף מבואר בתנחומא (ויצא)

כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם באומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן ואותך לא אעשה כלה אלא מיסרך ביסורין בעולם הזה בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבא

ישראל אינם מכלים שדותיהם (לפי הגירסא המקובלת עיין שם) ולכן הם לא כלים. הכוונה למצוות פאה שציותה התורה כשאדם קוצר את השדה לא לכלות את השדה בקציר אלא להשאיר ממנו לעניים, כיון שישראל אינם מכלים שדותיהם, לכן הם לא כלים. מה משמעות הדבר?

בברייתא במסכת דרך ארץ (פרק א) ישנה הרחבה בנושא זה מפאת חשיבות הדברים נצטט את כולם

אמר ר' יהושע בן לוי גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור לעיסה, אלמלא שנתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ היתה החרב והחיה משכלת את הארץ, מה טעם דכתיב ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם, ואין ארץ אלא ישראל שנאמר ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ, ואומר והנה כל הארץ ישבת ושקטת, ואומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת, מלכות באה ומלכות הולכת, וישראל לעולם קיים, אמר שלמה אף על פי שדור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה ומתחדשת על שונאי ישראל, הארץ לעולם עומדת, ישראל לעולם עומדין, לא נעזבין ולא כלין שנאמר כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כשם שאני לא שניתי ולא אני עתיד להשנות, כך אתם בית יעקב לא כליתם ולא עתידין לכלות, אלא ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום

יש בדברי חז"ל הללו כמה דברים שמתחברים אחד לשני, נצחיות ישראל – נצחיות ארץ ישראל (הארץ לעולם עומדת) – והשלום והאחדות שבין ישראל.

מכאן אפשר להסיק ששורש נצחיות ישראל בשונה מן העמים היא אחדות ישראל כעם אחד, בשונה מן העמים האחרים, וכידוע מדברי רש"י שיעקב ובניו נחשבים כ'נפש' אחת. ועשו ומשפחתו נחשבים כ'נפשות' ביתו.

בפרדס יוסף – אתם נצבים היום כולכם ללא הבדלי מעמדות - ראשיכם שבטיכם וכו', וגם חוטב עיציך ושואב מימיך, וכישראל באחדות שכזו, ייתכן לומר שהם 'נצבים' יציבים וקיימים לנצח.

הכליון נובא מפירוד (כידוע מתורת הראשונים) ולכן כשפנחס התברך ב'ברית שלום' התוצאה מכך שחי לנצח, כיון שהשלום גורם לקיום. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

ייתכן שזו המשמעות שישראל אינם מכלים שדותיהם ולכן אינם כלים, המעלה של ישראל שגם בעת הקציר שאוסף את כל מה שהשקיע ויגע, לא חושב ברגע זה רק על ההון האישי שלי אלא על האחרים שנשארו מאחור. החשיבה על האחר והאחדות עם האחר, היא גורמת שאין ישראל כלים.

אם כן העיקרון הראשון כאמור שמלמד את ישראל כיצד לעמוד מול התוכחות והקללות של פרשת כי תבוא שהיו במהלך ההיסטוריה הכואבת של ישראל כל כך הרבה פעמים, - ראשית להבין שישראל אינם כלים ונצחיים, ויעמדו וימשיכו למרות הכאב, ואולי אפילו בגללו.

אתם נצבים – היום – מאפיל ומאיר

העיקרון השני שדרשו חז"ל – 'אתם נצבים היום' מצטט רש"י בפרשה את דברי חז"ל במדרש –

היום - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו.

חז"ל במדרש רבה על הפסוק 'ויהי ערב ויהי בוקר' פירשו את זה על תקופות הגלויות שלעיתים יש ערב וחושך ולפעמים בוקר ואור, וההבנה שגם כשנמצאים בחושך, האור סופו להגיע, זה עצמו בכוחו לחזק אותנו ולייצב אותנו גם בתקופה שחלק מן הקללות מתקיימות.

בילקוט שמעוני הלשון – כך אתם מתוך אפלתכם עתיד להאיר לכם. הלשון הזו מלמדת יותר מכך, לא רק שלאחר החושך צפוי להגיע האור, אלא שהאור שיצמח הוא יצמח דווקא מתוך החשיכה.

במאמר נפרד נכתב על כך שישראל משולים ללבנה, בגלל האופי המיוחד של חיי ישראל שנע בין חושך לאור, והלימוד הייחודי מהלבנה שכפי שידוע היום גם בתקופות שנראית לעינינו חשוכה, חציה מואר באופן קבוע, אלא שמה שנוטה ונראה לעינינו זה הצד החשוך שבה, הלימוד מזה אלינו שגם בתקופות חשוכות בישראל לא לראות אותם כתקופות חושך אלא כתקופות של הסתרה, וכפי שיבואר להלן

ואנכי הסתר אסתיר

בפרשת וילך ישנם כמה פסוקים שעוסקים במושג הרחב 'הסתר פנים'

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:

האדם מבין הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, לכאו' סוג של וידוי וחרטה. היינו מצפים בתגובה – 'ושב ה' אלקיך את שבותך' וכדומה, אך הפסוק הבא ממשיך

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

בתגובה לחרטה לכאו' של האדם, מקבל הסתר פנים כפול, אם בהתחלה היה כתוב 'והסתרתי פני מהם', כעת 'ואנכי הסתר אסתיר פני' מדוע?

בנבואת ישעיה (ח) –

וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו

אמרו במדרש רבה (שמיני)

אין לך שעה קשה כאותה שעה שנאמר בה (דברים לא) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, מאותה שעה (ישעיה ח) וקויתי לו

אמנם אין לך שעה קשה כאותה שעת הסתר פנים, אך דווקא באותה שעה נאמר 'וחכיתי לה' – 'וקויתי לו'.

מדוע מסתיר ה' פניו לאחר שעשה תשובה?

כותב הרמב"ן –

איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני - פעם אחרת וכו' ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו'

הרמב"ן סבור שההכרזה 'על כי אין אלקי בקרבי' איננה בהכרח חזרה בתשובה שלימה, אלא הכרה בחטא בלבד, כמובן שזה צעד משמעותי וחשוב לקראת התשובה, ולכן ימנעו מהם צרות רבות ורעות, אך עדיין הגאולה וזמנה תיסתר מהם עד שישלימו את התשובה.

לדברי הרמב"ן ההסתר פנים שמוזכר כאן 'ואנכי הסתר אסתיר' הוא כביכול קל יותר, מההסתר פנים הראשון 'והסתרתי פני מהם והיה לאכול'.

התולדות יצחק (וילך) ועוד הקשו הרי ההסתר פנים השני מוזכר בו הסתר פנים כפול – 'הסתר אסתיר', והראשון 'והסתרתי פני' פעם אחת, סביר יותר שההסתר השני קשה מהראשון שהרי הלשון הסתר כפולה בו, וכך נראה גם מלשון חז"ל הנ"ל שעל ההסתר השני אמרו 'אין לך שעה קשה מזו'. בהמשך ננסה ליישב קושיא זו.

האברבנאל מפרש עוד פירושים בפסוקים אלו, אפשרות אחת שיש עוד שהעלו שאולי המילים 'הלא על כי אין אלקי בקרבי' איננו קודש, אלא הכוונה לעבודה זרה, כלומר החוטא בגלל העונש מקשיח עורפו וטוען שבגלל שלא דבק מספיק בעבודה זרה לכן באו הרעות האלו. הפירוש הזה נסתר מתרגום אונקלוס ותרגום המיוחס ליונתן שפירשו 'אלקי' הכוונה לבורא עולמים.

יש מפרשים כמו הכלי יקר שפירשו באופן מחודש יותר, שהסתר הפנים השני 'ואנכי הסתר אסתיר' פירושו אסתיר עיני מעונותיהם לאחר שהתוודו ושבו בתשובה מהם. כפי מסביר גם ר' צדוק הכהן מלובלין

ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני היינו שיהיה לו הרהור תשובה כנ"ל אז ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה היינו שמיד יהיה נסתר ונמחק העוון מלפניו יתברך גם על כל הרעות שבעולם אפילו כי פנה אל אלהים אחרים

אם כי הפירוש יפה, איננו מתיישב עם דברי חז"ל שפירשו ששעת הסתר פנים המוזכרת כאן היא 'שעה קשה', וכאמור 'אין לך שעה קשה מזו' כלומר קשה אפילו יותר מההסתר הראשון.

יש כמובן עוד פירושים בעניין זה, אבל נתמקד באחד מהם, שמתפרש גם בתורתן של הראשון וגם אחרונים, ועד גדולי החסידות.

האברבנאל כותב - האמירה 'הלא על כי אין אלקי בקרבי' איננה וידוי, אלא אולי אפילו חטא, משמעות האמירה הזו כך מסביר האברבנאל, זה מעין כפירה בהשגחה, כלומר אומר החוטא שהעונש והרעה שהגיעה לה איננה בהשגחה אלא כיון שה' אינו בקרבו, כלומר נטש ואיננו משגיח עליו, לכן מצאוהו הרעות האלו, זה עצמו חטא משום שצריך להבין שגם העונשים והרעות מגיעות בהשגחה פרטית.

הספורנו מוסיף –

על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה:

התחושה השגויה 'הלא על כי אין אלקי בקרבי' איננה וידוי שגורם להתקרב לה', אלא אמירה של יאוש שמרחקת וגורמת לא להתפלל ולא לשוב בתשובה.

כך כותב שפת אמת (נצבים תרלב) –

כמ"ש אא"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שזה שיאמרו על כי אין אלוקי בקרבי נחשב לעון. כי צריך האדם להאמין שה' בקרב ישראל אף שנראה נסתר כו'.

בתגובה לאמירה זו – 'ואנכי הסתר אסתיר' מה המשמעות של זה?

האברבנאל סובר שמדובר בעונש – אם מרגישים שה' נטש אותם אז כנאמר בפסוק 'אם תלכו עמי קרי אלך עמכם בחמת קרי'.

הספורנו סבור שהפסוק הזה אינו גזירה חדשה אלא הסבר להנהגת ה' שנראה כאילו חלילה עזב ה' את הארץ

ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז"ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' (מגילה כט, א) אבל אסתיר פני מהצילם

כלומר משמעות הפסוק החוטא אומר 'הלא על כי אין אלקי בקרבי', אך האמת שודאי שאלקיו בקרבו אלא שרק הסתיר את פניו ממנו.

על דרכו זו אפשר להוסיף כנגד התחושה שאין אלקיו בקרבו וה' נטש אותם, בא המענה 'ואנכי הסתר אסתיר פניו ביום ההוא' כלומר לא נטישה מוחלטת אלא הסתר זמני, כנאמר "הסתרתי פני רגע ממך".

אך גדולי בעלי החסידות סוברים 'ואנכי הסתר אסתיר' זה מהלך של תיקון, כנגד התחושה שה' עזב את הארץ, מגיע מהלך של תיקון 'ואנכי הסתר אסתיר'.

כותב הבעל שם טוב (כמצוטט בספר דגל מחנה אפרים) -

המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו לכנוס אליו, ונסתתר שם, ועשה חומות ואש ונהרות, הכל באחיזת עינים, לפני בניו, והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר, איך אפשר שאביו הרחמן לא יתרצה להראות פניו לבניו ידידיו, אין זה כי אם אחיזת עינים, שהאב רוצה לנסות אם ישתדל הבן לבוא אליו, ובאמת אין שום הסתרה, והנה מיד כשמסר נפשו לילך בנהר, נסתר אחיזת עינים ועבר בו, וכן בכל המחיצות, עד שבא להיכל המלך, ויש טפש שירא להתחיל לעבור המחיצות, ויש שעובר המים וחוזר מפני החומות ומפני האש, והנמשל ידוע:

המלך הקב"ה עושה חומות ומחיצות וקשיים, אך החכם יודע שזה רק נסיון לראות אם ינסה הבן להתקרב אליו למרות הכל.

והנה מי שמוסר נפשו ועובר בכל המחיצות, ודוחק עצמו עד שבא אל המלך, אז יבוא למעלה יותר גדול מקודם, וזהו אנכי ארד עמך (בראשית מ"ו, ד'), היינו כשתתן לב ותבין שאפילו בירידה יש גם כן אנכי היינו ההסתרה שנסתתר עצמי ממך הוא גם כן לטובתך, אז ואנכי אעלך גם עלה, היינו שתזכה למעלה יתירה וזהו גם עלה, והבן:

הסתר בתוך הסתר משמעותו -

שמעתי מהרב המוכיח שאמר משם הבעל שם טוב זצוק"ל, שזו ענין התוכחה ואנכי הסתר אסתיר, שההסתרה גופו אצלו בהסתר, ואינו מאמין על כל פנים באמונה שודאי טוב גנוז בה, כי כשהוא על כל פנים מאמין באמונה שודאי טוב גנוז בה, הגם שאינו מבין הטוב, מכל מקום נמתק הדין ממנו

הסתר בתוך הסתר משמעותו לא רק שיש הסתר וקושי אלא שלא יודעים שקיים בכלל הסתר, כלומר לא יודעים שהקב"ה נמצא ונסתר אלא זה נראה כביכול 'כי אין אלקי בקרבי'.

הגילוי של ההסתר כשנדע שהקב"ה מסתתר כדי שנתקרב אליו ההסתר כבר מתבטל.

כך שההסתר שבתוך הסתר, הוא אתגר כדי שכשאדם יצלח אותו היא יתקדם ויגיע לדרגה גבוהה יותר ממה שהיה, והאתגר הזה נועד כדי לתקן את 'הרעה אשר עשה'.

במסכת חגיגה (טו א) – על אלישע בן אבויה שחטא והחטיא יצאה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר' (כינוי לאלישע בן אבויה). כותב על כך המהרש"א שם

ושמעתי ב"ק יוצאת מבק"ק ואומרת שובו בנים חוץ מאחר שידע כחי ומרד בי ע"כ ומיהו הוא לא היה לו להשגיח בכך וכמ"ש לו ר"מ בחליו תשב אנוש עד דכא ואמרינן אין לך דבר שעומד בפני התשובה:

אמנם יצאה בת קול שאין לקבלו בתשובה, אך זה היה רק כאתגר וכנסיון, על אלישע היה מוטל לא לשים לב לזה ודווקא בגלל תחושת הריחוק להילחם להתקרב בחזרה וכך הדרגה שיגיע אליה תהיה גבוהה יותר.

אם כן משמעות ההסתר והיסורין איננה כדי להרחיק אלא כדי לגרום לקירוב גדול יותר לאחר מכן.

לסיכום

כפי שקבעו חכמים פרשת נצבים וילך מגיע לאחר הקללות כדי לנחם (וכלשון רש"י לפייס) את ישראל לאחר פרשת הקללות, ולהראות את הדרך לקום ולהתייצב גם לאחר שהקללות התממשו עליהם.

דיברנו על שלושה עקרונות חשובים, נצחיות ישראל – לנוכח כל הקשיים. העובדה שישראל כלבנה – מאפיל ומאיר, כך שגם כשיש אפילה עלינו לדעת שיגיע האור מתוך האפלה. והדבר השלישי לראות כל קושי כל אתגר בחיים כמעין 'הסתר' שנועד בשביל הגילוי, ואם נלחם ונתאמץ להכיר בכך שמדובר באתגר ובניסוי נוכל 'לגלות את ההסתר'.

העיקרון הרביעי שמוזכר בפרשה – התשובה.

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

בימים אלו ימי התשובה צריך להדגיש שוב כדברי הרמב"ן שהפסוקים הבאים 'כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' מתייחסים לתשובה שבהישג יד.

כך שגם אם ישראל חטאו ונענשו בקללות, בתשובה ניתן לתקן.

כותב הרמב"ם (תשובה פרק ז הלכה ה)

וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

ב'אורות התשובה' הרחיב שמעבר לתשובת כל יחיד ויחיד, יש תשובה כללית של האומה כולה, שמשמעותה שיבת עם ישראל כעם לדרגתם הרוחנית הגבוהה, ושקרנם שוב תרום בכבוד.

שנזכה לדברים הללו בקרוב.