ראש השנה

בס"ד

מהותו של ראש השנה ידוע כיום הדין לכל האדם, במאמר זה נבקש דרך המקורות השונים לראות את יום ראש השנה כיום של הזדמנויות חדשות, כיום שניתן ליצור בו מציאות חדשה גם ברמה הפרטית וגם ברמה הכללית.

תחילת השנה

בתורה לא מוזכר שיום א' בתשרי הוא תחילת השנה, בפרשת אמור

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'

מוזכר כאן 'זכרון תרועה' – רמז לתרועת השופר. איסור עשיית מלאכה, וקרבן החג.

במסכת ראש השנה (י ב) נחלקו התנאים בתאריך בריאת העולם - לדעת ר"א בתשרי נברא העולם, לדעת ר"י בניסן נברא העולם. אך כמבואר שם וכפי שהדגישו תוספות (בדף יב א) לכל הדיעות תשרי נחשב כראש השנה לעניין מניין השנים להלכות שמיטה ויובל וכדומה, גם אם לא נברא בו העולם.

לא ברור לחלוטין אם העולם נברא בניסן לדעת ר' יהושע, מדוע יש למנות את מניין השנים מחודש תשרי, והראשונים כבר עמדו על כך שנרמז בפסוקים "וחג האסיף בצאת השנה" וכן בפסוק "וחג האסיף תקופת השנה". הסיבה המהותית לכך שהשנה נפתחת בתשרי לדעה שנברא העולם בניסן יש שכתבו סיבה 'טבעית' שפירות הארץ וגידולה מתחילים בסתיו ובחורף, ובקיץ שלאחר מכן יוצאת יבול הארץ החוצה, ולכן ראוי למנות את השנה מתשרי.

לדעת רוב הראשונים הלכה נפסקה כדעת ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי, ואכן הגמ' במסכת ראש השנה (כז א) מסבירה את משמעות התפילה 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון', תחילת מעשיך – תחילת בריאת העולם כדעתו של ר' אליעזר. תוספות שם מציעים בשם ר"ת שניתן לפרש את המילים 'זה היום תחילת מעשיך' גם כדעתו של ר' יהושע, והכוונה לתחילת מעשה הדין, (בהמשך נשוב לפירוש זה), אך הגמ' קובעת כאמור שכוונת התפילה לבריאת העולם כפשוטה. וכמובן שלדעה זו ברור מדוע ראש השנה לשנים באחד בתשרי. (והסיבה שלמניין החודשים מונים מתשרי, כדי לקבוע זכרון לחודש צאתנו מצרים).

בגמ' במסכת ראש השנה (ח) מבואר שההשלכות לכך שחודש תשרי נחשב כיום ראש השנה הם א. למניין התקופות ב. לשטרות. ג. לדין – כלומר שראש השנה הוא גם יום הדין.

ניתן להבין מדברי הגמ' שיש קשר בין היות א' תשרי כראש השנה כלומר כתחילת השנה החדשה ובין היותו כיום הדין, כלומר שראוי שיום הדין יהיה בתחילת השנה. וכפי שיבואר להלן.

גם העובדה שראש השנה הוא יום הדין לא מפורשת בפסוקים, מלבד מספר רמזים וכפי שיתבאר.

יום דין

כידוע בפסוקי בתורה לא מוזכר על כך שראש השנה הוא יום הדין.

במשנה הידועה במסכת ראש השנה

בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

מה המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין?

במסכת ראש השנה (ח א)

רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מראשית השנה נידון מה יהא בסופה ממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב

המקור שרב נחמן מביא - המקור המרכזי לכך שראש השנה הוא יום הדין, יש מעט לעמוד על המקור בעצמו כיון שהוא מלמד כפי שנראה גם את מהות יום ראש השנה

החלק הראשון בלימוד – 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' הפסוק המלא בפרשת עקב

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

דרש על כך רב נחמן שמראשית השנה דנים מה יהיה בסופה של השנה.

ההקשר של הפסוק כאמור הוא שבח ארץ ישראל, ועל הארץ נאמר שעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כיצד ניתן מכך לדרוש על דין ראש השנה, וכי דין ראש השנה הוא רק ליושבי הארץ?

במאמר נפרד נכתב על כך שארץ ישראל שותה תחילה ואחר כך שאר הארצות, כך שייתכן שגם הדין בראש השנה מתחיל בראשונה מארץ ישראל וכל הארץ נטפלות אליה. (עי' ברש"ר בלשונו המופלאה בעניין זה).

בנוסף רב נחמן מיד שואל 'ממאי דבתשרי' כלומר מהיכן לומדים שזה בתשרי? כנראה שהמקור הראשון שמדבר על ראשית השנה לא מספיק משום שלא ברור מתי ראשית השנה, תשרי או ניסן, ולכן הוצרך רב נחמן להביא מקור מן הכתובים 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו'. ועל חג זה נאמר 'כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. ההוכחה שעליה הגמ' מבססת שמדובר בראש השנה משום שבחג הזה הירח מתכסה, כלומר שחג זה חל בראש חודש שלא נראה בו הירח וזה מתאים לפסוק - 'בכסה ליום חגנו'. אך הקשו המפרשים (פני יהושע צל"ח בפסוק זה יש רמז בולט יותר שמדובר בראש השנה משום 'תקעו בחודש שופר', מדוע הגמ' לא משתמשת בו? כנראה הגמ' באה לרמוז שחלק ממהות ראש השנה זה – שהירח מתכסה בו, זה לא רק רמז בלבד, אלא עניין מהותי יותר. מדוע?

במשנה במסכת ראש השנה למדנו, שבשבועות נידונים על פירות האילן ובניסן על התבואה ובסוכות על המים, בראש השנה נידון האדם. וכפי שהסביר הר"ן (ראש השנה טז א)

וניחא לי דשלשה דברים הללו לכלל העולם נידון בג' פרקים השנויים במשנתינו כיון שאנו רואין שצותה תורה לצבור להביא בזמנים הללו דברים שמראין עליהם אחד אחד בזמנו אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו א' א' וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו

כלומר השפע, המים, התבואה, וכדומה לכלל העולם נידון בזמנים אחרים, ובראש השנה האדם במוקד – כלומר כמה הוא יקבל לחלקו מהדברים הללו.

הסיבה לזמנים הללו כתבו הראשונים משום שסוכות זה תחילת חורף וירידת המים – לכן נידון על המים, פסח זה זמן קצירת התבואה, ושבועות זמן קטיף האילנות, לכן דנים את העולם במועדים הללו, אך מדוע דנים את האדם בראש השנה, מה משמעות התאריך הזה?

הראשונים כבר עמדו על כך נביא חלק מדבריהם המאירי (ראה השנה טז א) כותב

בר"ה נדונים על גופם בחייהם ובמיתתם בעונג ובצער בריוח ובהפסד וסבת בחירת זה הזמן נודע למבינים ואחת מן הסבות מתוך שהוא זמן הבעיטה וזמן התגאות האדם על אסיפת גרניו ועל הכנסת הטוב באוצרותיו היה מחכמת דרכי הדת לעוררו ולהבינו לבל יקשה ערפו וכל עוד אשר יגדל טובו ירך לבו מפני פחד ה' ומהדר גאונו

כלומר בגלל תקופת האסיף נבחר זמן הדין כדי להכניס יראת ה' בלבו של האדם שלא יתגאה בעושרו ובטובתו.

הר"ן (ראש השנה ג א) עמד באריכות על הנושא מדוע האדם נידון בראש השנה יותר מיתר ימות השנה, ועל כך אומר הר"ן - לדעה שהעולם נברא בתשרי – כלומר האדם נברא בא' תשרי, נבחר א' תשרי ליום הדין, כיון שאדם הראשון ביום זה התכפרו עוונותיו ויצא בדימוס (כלומר התכפר לו והזדכה בדין), נקבע יום זה לדורות כיום שישראל יצאו זכאים בדין. ולדעה שהעולם נברא בניסן, כותב הר"ן שנקבע זמן ראש השנה ליום הדין משום הסמיכות החשובה שלו ליום הכיפורים, כך שבינוניים יגמר דינם רק ביום הכיפורים ויתכפרו עוונותיהם.

כפי שהקדמנו גם לדעת ר' יהושוע שהעולם נברא בניסן, א' תשרי הוא ראש השנה לשנים. הר"ן נמנע לומר שסיבת הדין והמשפט בראש השנה משום שהוא תחילת השנה, הר"ן ועוד ראשונים לא ראו סיבה בכך שא' תשרי הוא תחילת השנה כדי לקיים את המשפט בתאריך זה, ואולי אפילו יותר מזה כפי שהעירו חלק מן הראשונים שהמשפט היה ראוי להיות יותר בסוף השנה, על מעשי השנה שהיתה ולא בתחילת השנה הבאה. (כפי שהעיר האבודרהם ועוד).

אך כפי שנראה להלן חלק מן המפרשים סבורים שהסיבה שהאדם נידון בראש השנה משום שזה יום תחילת השנה וכפי שיבואר להלן.

ראש השנה – יום טוב

כהקדמה לנושא יש להקדים את מעמדו של ראש השנה כיום טוב.

כידוע יש הלכות שונות ומנוגדות בראש השנה, השו"ע פוסק (תקפב ח )

אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון; וכן אינו אומר: והשיאנו

לא ניתן לומר על יום ראש השנה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, כנראה משום שהוא יום הדין, ומאידך (בסימן תקצז)

אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה

הטור (תקפא) –

ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה

עם ישראל צריך לנהוג בשמחה למרות היות ראש השנה יום הדין, מתוך בטחון שיעשה להם נס. (בהמשך נתייחס לשאלה של ה'מבשר טוב' ועוד אחרונים הרי אין סומכים על הנס בדרך כלל, אז מה נשתנה בראש השנה).

הדילמה האם לשמוח בראש השנה או לא כידוע קדומה היא מאוד ונצטט מספר נחמיה (פרק ח) –

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל:

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

עזרא הסופר בוחר בקפידה לקרוא לפני ישראל את הספר דווקא ביום ראש השנה, סביר להניח משום שביום הדין לב העם יהיה פתוח יותר לשמוע לדברי תורה ואכן כך היה, העם שמע התעורר וכנראה הצטער מאוד על מעשיו עד כדי אבילות ובכי. על כך אומר להם נחמיה בהמשך –

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה’ אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם:

נחמיה קובע שיום ראש השנה צריך לשמוח ולא לעצב בו, אך הנימוק של נחמיה אינו משום שהוא 'יום טוב' 'ושמחת בחגך' וכדומה אלא – 'כי קדוש היום לאדונינו' 'כי חדוות ה' היא מעזכם'.

במאמר נפרד נכתב בהרחבה בדיון זה, כבר נחלקו בו הגאונים ואחריהם ראשונים ואחרונים, יש סבורים שהוקשו כל המועדים זה לזה, ולכן אמנם ראש השנה אינו בכלל 'רגל' ולכן אין חובת עלייה לרגל בראש השנה, אבל עדיין נחשב כחג ונאמר עליו 'ושמחת בחגך', ויש הוסיפו גם את הפסוק 'בכסה ליום חגנו' כהוכחה לכך ראש השנה נחשב כחג. (ועי' משנ"ב תקצ"ז שהביא בקצרה).

אך רבים סבורים שאינו 'חג' כפי שטוען הלבוש (תקפב ח) כיון שאין בו קרבן חגיגה, ואינו מכלל הרגלים, וכיון שישראל לא נאספים יחד בראש השנה לעלות לרגל, אינו בכלל 'מועד' שהגדרה זו מציינת התוועדות וחיבור יחד.

במאמר בכתב עת מוריה (תשפ) מצאתי מאמר של הרב אברהם ליפשיץ שליט"א שדן במעמדו של ראש השנה כיום טוב, כחג כמועד וכדומה. ההגדרה שכנראה מתאימה לרוב הראשונים זה ההגדרה שמבוססת על דברי הרמב"ן ונצטט אותם –

וטעם מקראי קדש - שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה. ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס:

הרמב"ן מבקש לפרש את המילים 'מקראי קודש' פירוש אחד – התקבצות ואיסוף של העם בתפילה והלל וכדומה. פירוש שני קביעת מקום וזמן לעשות את החגים. ופירוש שלישי לייחד אותם במאכל ובמשתה וכדומה.

כפי שהודגש בציטוט מדברי הרמב"ן, הרמב"ן מתבסס על הפסוקים בספר נחמיה 'ואל תעצבו' וכו', שמדברים על ראש השנה. מכך שכל מועדי ה' כולל ראש השנה בכלל מקראי קודש, וכאמור זה מחייב לכבדו במאכל במשתה בכסות נקייה וכדומה.

כאמור ייתכן ש'ושמחת בחגך' אינו נוהג בראש השנה אלא רק בשלושת הרגלים, אך אסור להיות עצוב בו וצריך לכבדו וכדומה משום היותו 'מקרא קודש'.

לאור זה ברורים דברי נחמיה שמנמק את הסיבה לא להיות עצובים בראש השנה משום 'כי קדוש היום לאדונינו', משום שהיום נחשב כמקרא קודש, ולא משום חובת שמחה כיתר החגים.

אך ההמשך בדברי נחמיה 'כי חדוות ה' היא מעוזכם', צריך הסבר למה בדיוק התכוון שחדוות ה' היא המעוז והכוח ולהלן יתבאר.

ראש השנה – בריאה חדשה

כותב המהר"ל (טז א) –

האדם אשר נדון בר"ה טעמא מאי דלאלו הוא זמן שלהם כל אחד ממנו, ויש לדעת כי ראש השנה מצד עצמו אשר יש לו הזמן אשר הוא סובב תמיד והוא מדת הזמן והוא השנה, ולכך נקרא שנה לפי שהוא חוזר חלילה תמיד ומשנה והוא ידוע בחכמה, וזה הזמן יש לו ראש, כי כל דבר יש לו ראש אשר הראש הוא שורשו ועיקרו, והוא שעיקר הוא שורש הכל וזה שהשורש נקרא ראש השנה, והוא בחודש השביעי כמו שכתבנו למעלה למה הוא בחודש השביעי. ומפני כי ראש השנה הוא עיקר השנה לפיכך נדון בו האדם (שבע), כי האדם גם כן הוא ראשית הבריאה ועיקרו והוא כלל הבריאה, ונקרא האדם ראש עפרות תבל ומפני זה ראוי שיהיה דין האדם בר"ה, מפני שזה הוא ראש השנה שהוא עיקר לכלל השנה וכן האדם שהוא ראש הבריאה זה היום מיוחד לו דוקא

המהר"ל בלשונו הייחודית מרחיב בנושא ש'ראש השנה' הוא היום שהאדם 'ראשית הבריאה' נידון בו. והסיבה לכך משום שבראש כלול כל ההמשך, וכדרשה 'מראשית השנה נדון מה יהא בסופה'. כלומר שסוף השנה כלול בראשה, וכפי שיבואר להלן.

בגמ' במסכת ברכות (נח ב) מבואר שהרואה את חברו לאחר י"ב חודש מברך מחיה המתים כותב המהרש"א שהסיבה היא -

לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ

פירשו האחרונים את דבריו שבראש השנה ניתנים חיים לי"ב חודש, עד אחרית השנה, בראש השנה מתחדשים חיים חדשים לשנה הבאה, ולכן לאחר י"ב שעבר עליו ר"ה ויום כיפור יש לברך מחייה המתים משום שעל פרק זמן זה כעת שפוגש אותו לא היו לו חיים עד שנקבעו מחדש בראש השנה ויום הכיפורים.

כלומר בריאת העולם היא לא רק אירוע היסטורי אלא אירוע שמתחדש מדי שנה בראש השנה, לאור זה מפרשים את האמירה בתפילה 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון' – כלומר בכל שנה גם היום, היום הזה ראש השנה נחשב כתחילת מעשיך כלומר כהתחלה ובריאה חדשה, וזה 'זיכרון ליום ראשון' ליום הראשון לבריאה, ולכן אמירה זו יכולה להיות נכונה גם לדעות שהעולם נברא בניסן.

בגמ' במסכת ראש השנה (טז א) מובאת דעתו של ר יוסי שבניגוד לדעת החכמים סבור ש'אדם נדון בכל יום' שנאמר "ותפקדנו לבקרים". והגמ' מעלה דיון מפתיע בהקשר זה

אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן - כרבי יוסי. – כלומר האפשרות להתפלל על חולים שיתרפאו הם ללשון זו רק לדעת ר' יוסי שהדיון על חייו וטובתו של האדם בכל יום, שהרי לחכמים כיון שנפסק דינו בראש השנה לא תועיל תפילה לאחר מכן. האמנם כך? האם לדעת חכמים שהלכה כמותם לא מועילה תפילה כלל, מיד אומרת הגמ' לשון שנייה -

ואיבעית אימא: לעולם כרבנן, וכדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

כלומר גם לרבנן שאדם נדון בראש השנה, ניתן עדיין לשינוי גם לאחר שנגזרה הגזרה.

האחרונים האריכו לדון בדיון זה, ראשית האם לדעת ר' יוסי אין משמעות ליום ראש השנה כיום דין שהרי נידון בכל יום (עי' טורי אבן ערוך לנר ועוד רבים), ועוד לדעת חכמים כיון שבתפילה כל גזירה ניתנת לשינוי אז מה משמעות הדין בראש השנה?

התשובה כנראה לפי היסוד הנ"ל בראש השנה נבראת המציאות לשנה הבאה, היכולת להתפלל לאחר מכן לשנות את הגזרה, מבוססת על כך שתפילה יש להם יכולת לשנות את הטבע, אך כמובן הרבה יותר 'קל' ליצור מראש יצירה טובה, מאשר לנסות לשנות יצירה שכבר נוצרה בצורה לקויה, כך שאם בראש השנה אפשר לעשות על ידי תפילה, בשאר ימות השנה נדרש ל'צעקה' כלשון הגמ', כמובן שבוקעת מהלב.

גישה זו הרואה ביום ראש השנה כיום בריאת העולם לשנה החדשה, מלמדת על ההזדמנות הגדולה שיש ביום זה ליצור ולקבוע מראש איך תיראה השנה, אך כפי שנראה מונח פה אולי דבר נוסף גדול יותר.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

בגמ' במסכת ראש השנה (י ב)

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים

מה המשמעות נפקדה, ניתן להבין שהכוונה שהתעברו בראש השנה, אך כפי שמבואר בהמשך הסוגיא שם כולם לא התעברו בראש השנה אלא בהמשכה, כל אחת בזמן אחר ולכן זה מביא את רש"י שם לפרש –

נפקדה שרה - בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון.

כלומר בראש השנה נגזר עליהם הריון, אך בפועל זה קרה בהמשך השנה. השאלה המתבקשת כמובן אנו אומרים בתפילה 'מי לא נפקד כהיום הזה', כל יצורי עולם נפקדים לטובה או להפך בראש השנה, אז מה מבקשת הברייתא לומר ולציין דווקא את 'שרה רחל וחנה' שנפקדו בראש השנה. יש במפרשים מגוון הצעות בשאלה זו. ונצטט את לשון המהרש"א שם –

באת הג"ש מלשון זכירה דלכך נקרא ר"ה יום הזכרון דבו ביום זכרון כל המעשים בא לטוב ולרע ואלו הנשים שהיו עקרות מצד טבעם ומזלם ועלה זכרונם לטובה בר"ה לשנות טבעם ומערכה שלהם

המהרש"א מדגיש את העובדה שבדרך הטבע לא היה שייך כלל לידה אצלם (כדברי חז"ל שלא היה רחם וכו'). וכדי להסביר את ההדגשה שנפקדו בראש השנה יש להקדים עוד דבר.

כפי שהזכרנו לעיל הסיבה לשמחה בראש השנה – שבטוחים שיעשה להם נס. התקשו האחרונים על כך בדרך כלל אומרים 'אין סומכים על הנס שמא לא יעשה נס ואם יעשה מנקים מזכויותיו' מדוע בראש השנה אנחנו כל כך בטוחים.

כותב על כך ה'מבשר טוב' (ביאלא) – אם מבקשים בכל ימות השנה, לשנות את הטבע ונדרשים ל'נס', זה אכן לא בטוח שיקרה, וגם אינו רצוי משום שמנקים מזכויותיו, אבל בראש השנה כיון שזה יום שבו 'יוצרים טבע חדש' לשנה הבאה, כשרוצים במהלך הייצור ניתן בקלות לשנות לכאן או לכאן, ולכן אינו נחשב כ'נס' אלא מראש כיצירה אחרת לשנה הבאה, נס זה רק לאחר ראש השנה שכבר נוצרה מציאות השנה הבאה אם מבקשים לשנות דבר נדרשים ל'נס' וזה כבר מורכב יותר וכאמור.

חז"ל באמירה 'בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה' מבקשים ללמד אותנו שאם רוצים לא רק נס שבתוך גבולות הטבע, אלא נס של שינוי טבע ממש, זה די מורכב במהלך השנה, אבל בראש השנה ניתן בקלות 'כחומר ביד היוצר' ליצור טבע חדש לשנה הבאה, ולא נדרשים לנס מיוחד. בקשות רבות וצרכים רבים שנדרש במהלך השנה, לפעמים יהיה קל יותר להשיג בתפילה כנה במהלך השנה, מאשר ניסים שדורשים שינוי טבע, ניסים כאלו שדורשים שינויי טבע הם אופייניים לראש השנה עצמו משום שהטבע נוצר ביום זה כאמור.

סימנא מילתא היא

מכאן נעבור למנהג ה'סימנים' הנהוג בראש השנה מקורות בגמ' במסכת הוריות (יב)

אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי.

דברי הגמ' נשנו גם במסכת כריתות (ו) עם הבדל אחד ששם כתוב יהא אדם רגיל לאכול את הסימנים הללו, ובמסכת הוריות כאמור הנוסח הוא לעולם יהא אדם רגיל לראות, ולכן כותבים הפוסקים (כף החיים ועוד) לכתחילה לאכול, ואם לא יכול יסתפק בלראות את הסימנים הללו.

כמובן שכל אחד שואל את עצמו מה משמעות סימנים סמלים וטקסים בבית ישראל ומה משמעותן של הסימנים הללו, וכי האכילה או הראייה של סימנים הללו יכריעו את הכף לטובה?

כותב על כך המאירי (הוריות יב א)

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים

כלומר אומר המאירי ברור שהכרעת הכף לשנה טובה תלויה בתשובה ובמעשים טובים, והסימנים נועדו לעורר אותנו לכך, כשאדם רואה אוכל ומתפלל עליהם, מבין שכדי שיחולו הברכות והאיחולים הללו, נדרש לשינוי מעשים ולהתחלה חדשה, ותשובה זו תגרום לשנה טובה ומתוקה.

ר' שלמה קלוגר (חכמת שלמה על השו"ע תקפג) סבור אחרת

הנה הטעם מה שכתוב בש"ס [הוריות יב, א; כריתות ו, א] ובשו"ע לאכול דברים טובים ומתוקים, אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה

כלשון חז"ל הנ"ל בטוחים שיעשה להם נס, גדול כח הבטחון ליצור מציאות חדשה, ולכן כשרוצים ליצור מציאות של שנה טובה ומתוקה במקביל לתשובה ומעשים טובים כמובן, משתמשים בכח הבטחון שבכוחו ליצור מציאות טובה, ולשנות את הטבע לשנה טובה ומתוקה. (במאמר לפרשת בשלח הורחב בנושא זה בהקשר של קריעת ים סוף).

כך שראש השנה יוצר מציאות חדשה שטרם הכרנו מהשנה הקודמת, וצריך לחזק את הבטחון שכך יהיה וכשנעשה כך באמת כך יהיה.

זה כלול בדברי נחמיה 'חדוות ה'' מתוך בטחון היא 'מעוזכם'.

בכסה ליום חגינו

מפסוק זה כאמור נדרש שיום ראש השנה הוא יום הדין, וכפי שציינו כנראה שחלק מהמהות של ראש השנה זה העובדה הטכנית לכאו' שהירח נסתר בו משום היותו ראש חודש.

השאלה שהעסיקה מפרשים רבים מדוע בתורה שבכתב לא צויין שראש השנה הינו יום הדין.

יש במפרשים מגוון סיבות עי' לדוגמא בכלי יקר (אמור) שפירש כדי שאדם ישוב בתשובה בכל יום ולא ירכז את מעשיו הטובים רק לימי הדין.

הזוהר בפרשת שופטים (רעה א) מסביר בעומק יותר נצטט את לשונו מתורגם לעברית –

כמו שהעמידו [פירשו] (שם דף פא): "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פא, ד). מהו "בכסה"? ביום שהלבנה מתכסה בו. ומדוע היא מתכסה? משום שכאשר מגיע ראש השנה, בא סמאל [השטן] לתבוע דין על בניו [עם ישראל] לפני הקדוש ברוך הוא. והוא [הקדוש ברוך הוא] אומר לו: יביא עדים. והוא [סמאל] הולך להביא את השמש איתו [כעד], והולך להביא את הלבנה – והיא מתכסה. באיזה מקום היא מתכסת? אלא, שהיא עולה לאותו מקום שנאמר בו (חגיגה יג, א): "במכוסה ממך אל תחקור", כדי לפייס [את הקדוש ברוך הוא] על בניה. וזהו שכתוב בפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" – לאותו מקום שבו עלתה השכינה [הלבנה], שנאמר בו "ובמכוסה ממך אל תחקור".

הירח שמתכסה בראש השנה לדברי הזוהר זה כינוי לשכינה – כנסת ישראל, הכיסוי שלה זה עלייתה למקום מכוסה ונסתר שנאמר עליו במכוסה ממך אל תחקור.

כמובן שכל דברי הזוהר דברי קבלה, אך למדים מדברי הזוהר שראש השנה עוסק בדברים מוסתרים ומכוסים.

המהר"ל מסביר שהביטוי כיסוי והסתר מתייחס לדברים שפועלים בניגוד לחוקי הטבע, ייתכן שהדברים מובילים לאותו כיוון שהעלנו עד כאן, הייחודיות של ראש השנה שהוא לא פועל עם הטבע, אלא הוא יוצר מציאות חדשה לחלוטין, ולכן הוא מוסתר כלומר פלאי ועל טבעי.

אך בנוסף ניתן להבין מדברי הזוהר שישראל כולו עולים למקום נסתר וגבוה מבחינה רוחנית, התפארת שלמה (שמיני עצרת) כותב על כך –

בכסה ליום חגנו. ואמרו חכז"ל איזה חג שהלבנה מתכסה בו זה תשרי בר"ה. כבר בארנו עפ"י מ"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. כי בעת אשר בנ"י הם בצרה ח"ו הש"י ברחמיו מעמיד אותם בעולם הנסתר בפנימיות אשר אין בו מגע נכרי ואין שטן ואין פגע רע ח"ו. לכן ביום ר"ה שהוא יום הדין הלבנה מתכסית להכניס הכנ"י בעולם עליון הנסתר ושם היחוד עמנו

המקום הנסתר המדובר זה מקום שאין קטרוג על ישראל, והקב"ה עוטף את ישראל תחת צל כנפיו, ניתן ללמוד מכך שבנוסף לאפשרות של כל יחיד לקבוע את הטבע מחדש בראש השנה עבורו ועבור סביבתו, יש יכולת לישראל כעם לקבוע את עתידם ואת השנה החדשה שלהם כלאום בראש השנה

יתקע בשופר גדול

במסכת ברכות (נו ב)

הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, קודם שיקדמנו פסוק אחר - תקעו שופר בגבעה.

השופר מסמל קול קריאה ואיסוף, זה יכול להיות לטובה וזה יכול להיות גם להיפך.

בסדר אבודרהם לראש השנה מצטט את דברי ר' סעדיה גאון הידועים בטעמי תקיעת שופר כידוע שרב סעדיה גאון מונה שם עשרה טעמים והשנים האחרונים הם –

וענין הט' להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו שנאמר בו (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'.

והענין הי' להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר בה (ישעיה יח, ג) כל יושבי תבל ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.

תוקעים בשופר גם כדי לזכור קיבוץ נדחי ישראל ולשאוף לכך, וגם לקוות לתחיית המתים ותחיית האומה.

המהר"ל (ראש השנה יא) כותב כך –

אם תתבונן בדבר זה, יוכל האדם לדעת סוד שופר של ר"ה שהוא דומה לשופר שנא' (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כי אשר תמצא השופר בתורה לא תמצא אלא בגאולה, או מה שיושיע הקדוש ברוך הוא את ישראל. כי נאמר (במדבר י') וכי תבאו מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם, הרי לך כי השופר הוא התשועה מן האויב, והיא גורמת זכירה וכן היובל הוא סימן שיצאו לחירות העבדים. וכן אמרו חכמים ז"ל הרואה שופר בחלום יצפה לגאולה וכו' בפרק הרואה (ברכות נ"ו ב') הרי לך כי השופר הוא הגאולה

כלל קובע המהר"ל כל מקום שיש שופר – יש גאולה.

כך קובע הרמח"ל במאמר החכמה –

ואמנם החיזוק הראשון שנעשה לטוב, נעשה על ידי השופר דמתן תורה, והוא ענין "קול השופר הולך וחזק" (שמות יט יט); והשלמת התיקון לעתיד לבוא, שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר, והוא ענין "יתקע בשופר גדול" (ישעיה יז יג), ולפי שתיקון זה יהיה גמור מה שלא היה כמותו, נקרא - שופר גדול. ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה, לחזק התיקון העשוי כבר במתן תורה ולהזמין העתיד ליעשות לעתיד לבוא

לסיכום

במאמר זה ביקשנו להראות שיום ראש השנה, אינו מסתכם בדין בלבד, אלא זה יום של בריאה, של יצירת מציאות חדשה על ידי עבודת יום ראש השנה, כך שבהחלט ביום זה 'ניתן לכתוב' את העתיד להיות, סיימנו בכך שניתן לכתוב בראש השנה גם את עתידנו הלאומי כעם

האמרי אמת (ראש השנה תרסח) הוסיף לבאר את התהליך בכך שיש לנו בשופר תקיעה אחת פשוטה כנגד שופר מתן תורה, תקיעה פשוטה לבסוף כנגד שופר הגאולה, ובאמצע השברים, זה תקופת הגלות הקושי והשבר, שתקופה זו מוליכה לשופר הגדול ולגאולה העתידה.